אל תקנאי באחותך, תאהבי אותה!

ככל שאני יותר מדייקת עם עצמי, ככה היקום מדייק עימי. השבוע קרה משהו, קינאתי במישהי, לשבריר של שנייה....תגובה אוטומטית של פעם, שיושבת על המון כאב שיש לי מול נשים. עשיתי כבר מלא עבודה עם זה, למדתי לפרגן, להיות אימא ואחות אבל עדיין.... התחרותיות שם, פחות ופחות אבל שם.


באותה השנייה שזה עלה, ראיתי את זה....אבל בחרתי להדחיק, להקטין, להתעלם, לא לראות. כאילו זה קטן עליי, אבל שום מחשבה לא קטנה מידי כדי להתבונן בה. למחרת כמובן, קמתי עם גירוי בעין, כי ככה הגוף והרגשות עובדים, מדחיקים רגש בראש, הוא ייצא בגוף עד שנתעמת איתו. לא רצית לראות משהו? האנרגיה תלך לעין שעד שתתמודדי.

אני רואה עכשיו שזה יותר גדול ממחשבה שלא התבוננתי בה, אלא על כאב עמוק שיש לי מול נשים. לא קיבלתי אהבה מפרגנת ופתוחה מנשים. רוב חיי הן היו אויבות שלי, יריבות, מתחרות. פעם ב... פגשתי אישה שהיה לי איתה חיבור שונה מהרגיל, למזלי, אבל עדיין עם רוב הנשים שהכרתי, התחריתי.


מי יותר יפה, גבוהה, כוסית, חכמה... כל הזמן משווה, מודדת, כל הזמן מנסה להיות יותר מהאחרות, יותר מיוחדת, יותר מעניינת.... יותר. ולמה? כי גם בילדות התחריתי בנשים, באחיות שלי כדי לקבל מעט תשומת לב מההורים, באימא שלי מי תקבל יותר תשומת לב מאבא שלי, בחברות שלי מי תשיג את הבחור הכי שווה... כל הזמן בתחרות, כל הזמן יריבות במקום אחיות.





אני חושבת שבגלל זה אני לא אוהבת מגע מנשים, מיני או לא מיני. כמה חיבוקים כבר קיבלתי בחיים מאישה שבאמת אהבה אותי ופרגנה לי? כמעט ולא, אני לא מכירה את זה! ואני עוד חשבתי שאני כועסת על גברים חחחח אני רק מתחילה להתמודד עם הפחד וכעס שיש לי מול נשים.


אבל אני רואה את זה אני עובדת על זה יש לי יותר ויותר נשים בחיים שאני אוהבת מעריצה מפרגנת תומכת בהן