להיות עם הכאב שעולה

התכוונתי להעלות פוסט חדש לבלוג כל שבוע והנהֿ אחרי שבועיים לא הצלחתי להתמיד. אני בדרך כלל טובה בלהתמיד, כשאני מחליטה שאני עושה משהו אני עושה אותו, לא חשוב מה, אבל לפני שבועיים בן הזוג של חברה טובה שלי מהתיכון נהרג בעזה וזה קצת שיבש לי את הרוטינה ואת היום יום. אי אפשר להתכונן לדברים כאלה, הם פשוט קורים ככה יום אחד ואתה נאלץ להתמודד עם הקושי, במקביל לחיים הרגילים שלך.

אני מניחה שהמלחמה הזו השפיע על כולם בשנה האחרונה, על חלקינו יותר ועל חלקינו פחות ולי אישית, זה היה הכי קרוב שזה הגיע אליי מתחילת הלחימה. הוא הראשון שהכרתי שנהרג, אמנם מתאונה אבל זה קרה בזמן פעילות מבצעית בעזה. הוא היה בן 37 עם שני ילדים קטנים וחברה שלי נשארה אלמנה בגיל 40. החיים הם הזויים ואי אפשר לעכל או להבין סיפורים כאלה, גם אם אנחנו ממש מנסים.

לא חשוב כמה מדיטציה אני עושה, כמה אני בפוקוס ונוכחת, אני עדיין כמו כולם, חוטפת מהחיים וזה עד היום יכול להוציא אותי מאיזון. אנחנו עושים את ההכי טוב שלנו להיות נוכחים ומחוברים ולהרגיש טוב אבל אז החיים קורים ואין לנו ברירה אלא להתמודד.

בכלל חשבתי על זה שהמטרה של המדיטציה והעבודה הפנימית היא לא כל הזמן להיות בטוב, אלא להיות נוכחים עם מה שקורה. זה כלי שמאפשר לנו להיות עצובים אם העצב עולה, להיות שמחים אם השמחה עולה ואפילו לכעוס, אם זה מה שרוצה לצאת. זה למעשה הקבלה המוחלטת של כל מנעד הרגשות שיש בתוכנו והיכולת להכיל אותם מבלי להגיב, לשנות או לתקן אותם.

זה להרגיש את החיים עד הסוף, גם כשקל וכיף אבל גם כשקשה ומאתגר. אז היו לי כמה ימים מאתגרים, עיכלתי את המוות הלא צפוי הזה, כאב לי הלב על חברתי היקרה, הרגשתי חסרת אונים וללא יכולת לעזור לה ופשוט שהיתי עם כל התחושות האלה. זה הציף לי המון זכרונות מהילדות בהם הרגשתי חסרת אונים וללא יכולת לעזור, כי כשמתמקדים בתחושה של הרגש או של הכאב, בלי רצון לשנות או לתקן, הזכרונות מגיעים ואנחנו יכולים לפחות להבין למה אנחנו מגיבים כמו שאנחנו מגיבים.

בחיים קורים כל הזמן דברים שאין לנו עליהם שליטה, התחושה של חוסר האונים יכולה להציף ולדכא אותנו אבל אני מאמינה שזה תזכורת שמול אלוהים, אנחנו באמת קטנים וחסרי אונים, כמו שהיינו מול ההורים שלנו בילדות ושכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתמסר למה שקורה ולעבור דרך זה זה בסופו של דבר, למרות שזה לא מרגיש ככה, הכל באמת קורה לטובה.

המדיטציות שאני עושה הן לא כדי להגיע לשקט אלא כדי להציף את הרגש ואני בוכה המון כבר שבועיים, המון כאב מהילדות צף, זכרונות לא נעימים וכשהם עולים אני בוכה עם הילדה ואז משנה את הזכרון לטוב יותר. אני מאמינה שזה כל מה שאנחנו יכולים לעשות, זה לנקות את התת מודע מכל הכאב ולפנות בתוכו מקום לסיפורים חדשים.

אבל אין קסמים ואין קיצורי דרך או טריקים, חייבים לעבור דרך הכאב כדי לצאת מהצד השני. אי אפשר לדלג מעליו, להתעלם ממנו או להדחיק אותו כי כך או כך, הוא יחזור. הכאב שלנו זה החלק בתוכנו שרוצה לקבל מקום, תשומת לב, הכלה וקבלה וזה המעט שאני יכולה לעשות עבור עצמי.

להיות עם הכאב שעולה זה למעשה להיות אימא ואבא טובים לעצמינו, להזכיר לעצמינו שמותר להיות עצובים, מותר לכעוס, מותר לפחד ושלא משנה איך אני מרגישה, אני אכיל את זה ואהיה שם בשבילי. קבלה עצמית היא התרופה האמיתית והיא הדבר הכי חשוב שלא לימדו אותנו בילדות.

אם נלמד לקבל את עצמינו ואת הכאב שלנו, זה לא אומר שלא נחווה יותר כאב בחיים אבל זה כן אומר שיהיו לנו את הכלים ואת הכוחות להתמודד איתו ולעבור דרכו ואני לא חושבת שיש עוד מה לבקש בחיים חוץ מזה.

אני מקווה שאתם בטוב, בריאים ושלמים ומזכירה לכם לחבק את כל האהובים שלכם, להגיד תודה על כל הדברים המופלאים שיש לנו בחיים ולשלוח אור ואהבה לכל אלו שאיבדו אנשים שהם אוהבים במלחמה הנוראית הזו, כי הם צריכים את זה עכשיו יותר מתמיד.