פרידות תמיד היו דבר קשה עבורי. היום אני רואה שזה בעיקר בגלל שהסתובבתי כל החיים עם חרדות נטישה קשות. החרדות נטישה שהיו לי מהילדות יחד עם הפחד מדחייה, הפכו את רוב הפרידות שלי בחיים לדי קשות והיום בדיעבד אני רואה כמה זה היה מיותר כי כל מערכת יחסים יכולה גם להסתיים בטוב.
מדובר באותו הדפוס השטני של הכעס והאשמה שכולנו נקלעים לתוכו - או שנפרדתי ממישהו והרגשתי אשמה נוראית על כמה פגעתי בו בזמן שהוא ישב וכעס עליי בבית, או שנפרדו ממני ואני אכלתי את עצמי מרוב כעס נוראי וחוסר יכולת להבין למה מישהו לא רוצה אותי או לא רוצה להיות איתי.
זה הפך כל פרידה לקשה עבורי. בפעם הראשונה זה קרה לי עם מישהו מהתיכון, לא נמשכתי אליו יותר וההתעניינות שהייתה לי בו ירדה לאפס. הייתי ילדה, יצאתי איתו מראש מהסיבות הלא נכונות אבל לא הצלחתי להיפרד ממנו כי לא היה לי נעים ממנו. הוא כל כך אהב אותי והעריץ אותי ופחדתי שאם אני אפרד ממנו, הוא ישנא אותי ואז כל השכבה תשנא אותי יחד איתו.
אז במקום להיפרד ממנו, שזה הדבר שהייתי צריכה לעשות, בגדתי בו עם כמה חברים שלו, הוא תפס אותי וזרק אותי אבל כמובן שזה הפך את כל הסיפור לעוד יותר קשה עבורי, כי עכשיו באמת כולם כעסו עליי ונטשו אותי. אחרי חצי שנה הוא הסכים לחזור אליי, ואני הייתי חייבת שהוא יסכים כדי לעזור לעצמי להתמודד עם האשמה הנוראית שהרגשתי. אחרי שחזרנו, שוב נפרדתי ממנו כי לא באמת רציתי להיות איתו ושוב, הוא כעס עליי ולקח את זה קשה.
זה קרה לי עוד כמה פעמים עד שבגיל 25 מישהו נפרד ממני והפעם, אני הייתי בצד הכועס והננטש וכעסתי עליו שהוא לא רוצה להיות איתי יותר. עשיתי לו את המוות ולא הצלחתי לקבל את הדחיה. הייתי אובססיבית אליו במשך לפחות שנתיים עד שהצלחתי לשחרר ולהפסיק לכעוס עליו.
אז יש לנו את שני הצדדים - האשם או זה שכבר לא רוצה את הקשר ואת הקורבן, או זה שכבר לא רוצים להיות איתו. שני הצדדים נמצאים בתדר קורבני, הראשון מרגיש אשם כי הוא לא רוצה להמשיך את הקשר והשני כועס שלא רוצים להיות איתו. כעס ואשמה, שניהם רגשות המקושרים לתדר קורבני והם מעידים כל כך שצורת הראייה שלנו לגבי תחום האהבה והרומנטיקה, צבועים בהרבה כאב מהילדות.
הכל מתחיל בהורים שלנו, כמו כל דפוס שיש לנו בחיים, מהסיבה הפשוטה שהם האנשים הראשונים שפגשנו ושהייתה לנו מערכת יחסים אינטימית איתם בחיים. אני למשל גדלתי אצל אנשים לא מפותחים רגשית שגם קצת נרקיסיסטים. הם לא באמת ראו אותי אלא רק את עצמם וכשלא הסכמתי איתם לגבי דברים מסוימים, הם כעסו עליי והתרחקו ממנו. למדתי להרגיש אשמה לגבי מי אני, מה אני מרגישה ואיך אני פועלת. בגלל שהייתי תלויה בהם עד גיל מסוים, למדתי לרצות, למצוא חן בעיני, להתאים את עצמי לסביבה ובגדול לשקר כדי לשרוד.
זה יצר אצלי חרדת נטישה נוראית שרק באה לידי ביטוי בשנות ה-20 לחיי. הפחד שאם אני אעשה משהו לא בסדר, שאם אני אגיד משהו שלא תואם את המוסכמה של אלו הסובבים אותי, לא יאהבו אותי, ינטשו אותי ואני אשאר לבד בעולם. זה יצר אצלי דפוסי היקשרות לא בריאים של תלות באנשים אחרים כדי לשרוד או כדי להרגיש אהובה. לכן כשבן הזוג נפרד ממני, עבורי זה הרגיש כמו מוות, כמו סוף החיים.
הגבר שהייתי תלויה בו רגשית, פיזית וכלכלית לא רוצה אותי יותר ואני נשארת עצובה, גלמודה וענייה, לבד בעולם שלא אוהב אותי. זה פגע בכל הערך העצמי שלי, בביטחון העצמי שלי ובתחושה שאני שווה.
אבל אנחנו לא באמת רוצים לחפור בעבר יותר מידי, הוא רק השורש לבעיה והתחושה שנוצרה אצלנו בילדות בסיטואציות האלה, היא העניין. לכן היום, עם כל התרגול שלי ועם מה שאני מעבירה הלאה לאנשים, כשאני חווה דחייה ממישהו או אם אני דוחה מישהו אחר, אני שמה לב לכך שזה יוצר אצלי תחושה לא נעימה בגוף. אני מבינה שהמקור לתחושה הזו היא בילדות אבל אני לא יכולה להעלות זכרונות מאז בכוח.
אז כשזה קורה, אני נכנסת פנימה למדיטציה. אני עוצמת את העיניים, לוקחת כמה נשימות עמוקות מציפה את התחושה הלא נעימה שזה מציף אצלי במערכת ומתמקדת בתחושה עצמה. מתוך התחושה הפיזית, הזכרונות ילדות עולים. וזה לא שעולה זכרון ספציפי, כי אין באמת זכרון ספציפי שחוויתי נטישה או דחייה, זה קרה לאורך כל הילדות שלי כל הזמן.
אז אני חוזרת לתחושה שהרגשתי שהייתי קטנה, תמימה וחמודה והרגשתי פחד נוראי שינטשו אותי, שידחו אותי ושלא יאהבו אותי ואת הפחד שהגיע איתו. אני בוכה את הכאב של אותה הילדה שהרגישה דחויה, נטושה ולא אהובה ואני נכנסת לתוך הזכרונות האלה, כבוגרת, ומחבקת אותה. שם, אני מזכירה לה שאז היה קשה אבל היום יש לה אותי.
זה נקרא ״לנקות את הכאב״ - לחזור לתחושה מהילדות, לנשום, לבכות, לחבק את הילדה ולהיות אימא ואבא טובים עבורה. ובכל פעם שעולה לי התחושה הלא נעימה הזו, כי דחיתי מישהו או כי מישהו דחה אותי, אני נכנסת למדיטציה וחוקרת את התחושה, מרפאה את הכאב ומכילה את עצמי.
עם הזמן וככל שאני עושה את זה, הכאב הזה מתנקה ומתרפא ואני משתנה בהתאם. היום למשל, מישהו התחיל איתי ברחוב וביקש את המספר שלי. עניתי לו ״לא״ הוא שאל ״למה לא?״. למען האמת? לא באמת הייתה לי תשובה, פשוט לא הייתי מעוניינת אז עניתי ״פשוט לא, בלי סיבה. תודה רבה, ביי״. והוא נסע משם. פעם הייתי מנסה להסביר ולתרץ כי הרגשתי רע שאני דוחה מישהו, אבל אין סיבה שאני ארגיש אשמה רק כי אני לא מעוניינת במישהו זר ורנדומלי שמתחיל איתי ברחוב ואין באמת סיבה שהוא ייעלב ממני.
בילדות, הדחייה מרגישה כמו סוף העולם כי הכל מרגיש כמו סוף העולם כשאתה קטן ורגיש. אבל בבגרות, אנחנו יכולים להסתכל על הדברים בצורה אחרת, ללא תלות וללא הכאב הילדי שמוביל אותנו. דרך זה אנחנו יכולים לראות שזה בסדר אם מישהו לא רוצה להיות איתנו כמו שזה בסדר שאנחנו לא רוצים להיות עם כל אחד.
ברגע שהריפוי הזה קורה, אנחנו יכולים לאפשר למערכות יחסים יותר אוהבות ואותנטיות להיכנס אל תוך חיינו עם הידיעה שברגע שזה כבר לא יתאים, נוכל לדבר על זה ולהיפרד בצורה נעימה. זה נשמע קצת כמו פנטזיה אבל אני מאמינה שאם בן אדם מחובר, מודע וער לעצמו, הוא יוכל להתמודד עם כל דבר שיגיע לדרכו בצורה מאוזנת. גם אם הוא יהיה עצוב או מתוסכל מהפרידה, הוא ישתמש בכאב הזה כדי להיכנס פנימה ולנקות עוד כאב ולא יתקע באישי יותר מידי זמן.
הדפוס הכי הרסני אגב שאני רואה מתוף הכאב הזה, הוא ה-yoyo הזה שקורה אחרי פרידה - מישהו נפרד ממישהי כי הוא כבר לא רוצה להיות איתה, היא לוקחת את זה קשה ולא מרפה, הוא מרגיש לא נעים וחוזר אליה, הם עושים סקס ואחרי כמה זמן שוב הוא נפרד ממנה, היא נשברת, הוא מרחם עליה, שוב הם חוזרים, שוב הם נפרדים וכך הלאה. זה גם יכול כמובן לקרות הפוך מבחינה מגדרית אבל זה הלופ.
אם אתם מזהים את הלופ הזה בחיים שלכם, ייתכן וגם לכם יש חרדות נטישה מהילדות. לא ברמה קלינית אולי, אבל ברמה שלכולנו יש קצת מהכל. אם האשמה והכעס עולים אצלכם הרבה במערכות יחסים, זה גם סימן שיש כאב נטישה שלא טופל במערכת ובמקום לכעוס או להתבאס על עצמינו על כך שזה קיים בתוכנו, נוכל פשוט לקחת את כסימן שזה עוד כאב שכדאי לנו לעבוד עליו כדי שנוכל לחיות חיים טובים, חופשיים מאשמה וכעס מיותרים.
אני עובדת בסשנים עם הרבה אנשים שמנסים להתגבר על פרידה, בין אם הם אלו שסיימו את הקשר ומרגישים לא נעים או אם הם אלו שנפרדו מהם ומרגישים כועסים ונטושים. זה נשמע כמו איזה משהו קטן שקורה למישהו בחיים אבל מהניסיון שלי, זה משתלט על כל הקיום שלך כשזה קורה, זה גם משתלט על המחשבות, על הרגשות, זה מפריע לשינה, זה מפריע לתיאבון וזה מפריע לאנרגיית החיים לזרום בגוף בצורה בריאה.
זה מבאס לראות את הכאב שלנו חי ופועל בעולם אבל זה גם חסד גדול, כי אם אנחנו מצליחים לראות את עצמינו, את הכאב שלנו ואת החסכים שלנו שגורמים להתנהגויות המוזרות שלנו, זה סימן שגם נוכל לעבוד עליהם, לשנות אותם ולהשתנות בעצמינו בהתאם וזה נס גדול ביותר שקורה לאמיצים ביותר שמוכנים באמת להסתכל על עצמם במראה ולעשות את העבודה.
לכולנו יש קצת חרדות נטישה, שהתחילו עוד שיצאנו מהרחם של אימא שלנו. אין בזה בושה וזה לא אשמתנו שאנחנו מרגישים ככה אבל אם אנחנו מצליחים לראות איך זה גורם לנו נזק בחיים, זה כן באחריות שלנו לטפל בעצמינו כדי שאנחנו נוכל להרגיש יותר חופשיים ולנהל מערכות יחסים בריאות בחיים הבוגרים שלנו.
אני רואה שלי אישית יש שם עוד עבודה לעשות עם התחושות האלה, כי למרות שעבדתי עליהם המון במהלך השנים, הם עדיין עולים בסיטואציות כאלו ואחרות. אני לא כועסת על עצמי שיש לי עדיין את הכאב הזה אבל אני כן גאה בעצמי על כך שאני מוכנה לראות את זה, לטפל בזה ולהשתנות לגרסה יותר טובה של עצמי. מה אתכם?
Kommentare