התרגול השבוע היה מאוד נקבי באנרגיה שלו ובתדר שהוא העביר, והתחברתי דרכו לאנרגיה הנקבית שבתוכי של האלה, אמה אדמה, האימא הגדולה…. יש הרבה ייצוגים לאנרגיה הזו אבל בגדול, היא מרגישה לי בעיקר אנרגיה של הכלה, חמלה, רוך, עדינות, ריקוד, שובבות, שמחה, אמפתיה...אנרגיה של אימא, ילדה ומאהבת, מאוזנים בהרמוניה מלאה. לקראת הסוף, שמעתי בכי של אישה בחדר וזה מיד הציף בי כאב פתאומי, שלי כאישה ובשיקוף של זה לעולם החיצוני, הכאב של כל הנשים שחוות עד היום אלימות על בסיס יום יומי וכל הנשים לאורך ההיסטוריה שחוו אלימות, בצורות רבות ומגוונות. המחשבה הבאה שלי הייתה ״כל האימהות…..״ ופרץ של בכי יצא מתוכי. לא יכלתי להפסיק לבכות ורק ראיתי תמונות מהעבר, של כל הנשים, שהפכו לאימהות, שחיו חיים פיזיים קשים, לא בטוחים, לא יציבים ולא אוהבים, בלשון המעטה.
אחרי התרגול נזכרתי, שהייתי פעם פמיניסטית אדוקה, אפשר לומר שכעסתי על כל הגברים בעולם למעשה, בעקבות היסטוריה לא ורודה עם גברים מילדות ועד לא מזמן. היום אני מבינה, שזה גם שיקף מערכת יחסים שהייתה לי עם אבא שלי, כמקור הפגיעה הרגשית שלי מול גברים ואני עושה על זה הרבה עבודה עם עצמי. לאורך השנים מצאתי שאני באותו הלופ עם גברים דומים שוב ושוב ולא ידעתי איך להפסיק את זה. לקח לי זמן להבין שכל עוד אני מתעסקת בדברים חיצוניים לי, שום דבר לא באמת משתנה אבל כשהבנתי, החלטתי לעבוד על מקור הבעיה, בתוכי.
למדתי דרך העבודה העצמית עם הילדה הפנימית שבי, מה זה חמלה. למדתי גם לדמיין את כל האנשים שאני רואה כילדים קטנים וחמודים. הבנתי שנסיבות החיים אולי לא תמיד הכי פייריות, אבל כל דבר שקורה לנו או שאנחנו חווים הוא שיעור, שבא ללמד אותנו משהו חשוב לחיים ושיעזור לנו בסופו של דבר, להגשים את עצמנו בחיים האלה. למדתי לראות בדמיון, גם את אלו שפגעו בי כילדים ולמצוא את הכאב שלהם בתוך ההתנהגות הלא נחמדה שלהם כלפיי. דרך זה למדתי לראות את החוויות הכואבות שלי באור אחר וזה מאוד הקל עליי. אני מודה שאני לא תמיד מצליחה לאהוב את הילד שבהם, אבל זה בסדר. אני אני כן מצליחה (הרבה מהפעמים) לראות אותו ולהבין, זה מספיק מבחינתי. זה לא מקטין את הכאב שלי אבל כן מוריד לאט את העוצמה ותדירות שלו, בעיקר בזכות זה שאני לומדת לסלוח להם ואפילו, להגיד להם תודה.
תודה?! כן, תודה. הוקרה זה שיעור חשוב שלמדתי, לראות את החוויות שלי כשיעורים, איך הם לימדו אותי את מה שהייתי צריכה, לסלוח למי שאני חושבת שפגע בי או עשה לי רע ולהגיד תודה על החוויה ועל כך שהיא הייתה, הרי בלעדיהם לא הייתי האדם שאני היום! מבחינתי, זה התהליך שעוזר לי לטפל בחסימות שלי ברמת השורש ולמנוע מאותו הלופ הרגשי לחזור שוב אל חיי. אתם יכולים אולי להבין מזה, שככל שהזמן עבר ועשיתי יותר עבודה עם עצמי על עצמי, למדתי יותר ויותר לראות את הגברים שפגעו בי בחמלה, לסלוח להם ואפילו להגיד להם תודה, לא ממש התאים ל״פמיניסטית״ שחשבתי שאני, ועם הזמן פחות ופחות דיברתי על הנושא.
העבודה הזו שעשיתי עם עצמי, לא הקטינה את הכאב או את הפגיעה שלי ואני בהחלט, לא מצדיקה את כל מה שגברים עשו לנשים לאורך ההיסטוריה ועד היום. מה שאני כן יכולה להגיד, זה שהיא הפכה אותי לחזקה יותר, כי אני כבר לא נותנת לעבר שלי לקבוע איך אני מרגישה עכשיו. אם כבר, אני רוצה להרגיש עכשיו טוב, כל הזמן, ולא לתת לאנשים שפגעו בי את הזכות להיות עדיין גורם משפיע על ההרגשה שלי היום, כמו שעשיתי רוב חיי. אני רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי ולהביא כמה שיותר אור לעולם. לא יכולתי לעשות את זה, כל עוד סחבתי את הכאב איתי, כמו שק של חול על הגב.
ויחד עם זאת, ועם כל החמלה שיש לי היום לגברים שאני פוגשת ועובדת איתם, אני גם לא תמימה, מנותקת או מתנשאת מעל נשים. אני מודעת לכך שנשים ממשיכות לחיות בצל של פחד מפני הגברים בחיים שלהן. עד היום, נשים נאנסות, נרצחות, מוכות וחיות כאזרחיות סוג ז', גם כאן במדינת ישראל ואני כואבת ובוכה על כל אחת ואחת מהן. עם כל הקידמה בטכנולוגיה ובצורת החשיבה שלנו כשני אדם חברתיים ותבוניים, ישנן עדיין נשים הסבולות מאלימות מצד גברים (בין אם זה בבית, בבר, בעבודה או סתם רנדומלית ברחוב) עד היום ואני כואבת ועצובה על זה.
ראיתי בדיוק את הפרק החדש ב״אנטומיה של גריי״ על אישה אפרו-אמריקאית שמגיעה לבית חולים אחרי שנאנסה. הפרק הכה בי כמו אגרוף בבטן, רק אתמול הוצפתי מכאבן של נשות העולם והנה מציגים לי עוד סיפור, המייצג אינסוף סיפורים של נשים, שנאנסות ושחיות תחת צל של אלימות ושוב בכיתי (כל הפרק, ראו הוזהרתן), עליה, עליהן, עלינו, עליי אבל גם הרגשתי בו זמנית, תקווה שהולכת וגדלה. הסדרה הזו מיוצרת על ידי אישה חזקה ופמיניסטית (שונדה ריימס) והיא מדברת על הנושא בכזו רגישות מופלאה, באחת מתוכנית הטלוויזיה המצליחות בארצות הברית. היא עוזרת להוציא את הקולות שלנו החוצה מהמרתף. כיף לראות שאנחנו כבר היום מנסים ליצור עתיד טוב ובטוח יותר לילדות שלנו ובעיניי, זה מדהים.