איך המדיטציה הצילה את חיי: עשור של שינויים

לכל מי שלא מכיר אותי או יודע מי אני, קוראים לי נטלי להב והתחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי ב-2012 אחרי שחזרתי לארץ משש שנים בחו״ל. בן הזוג שלי בדיוק זרק אותי אחרי 5 שנים יחד וכל החיים שהכרתי עד אז התרסקו אל נגד עיני. נאלצתי בעל כורחי, לחזור לישראל ולהתחיל מחדש את החיים בגיל 25.

הכתיבה בבלוג עזרה לי להתמודד עם הצער והדכאון שהתמודדתי איתם באותה התקופה. כל חיי חלמתי על לכתוב, מאז שהמורה בתיכון החמיאה לי על הכתיבה שלי ואולי אפילו לפני, אבל לא היה לי את האומץ או את הביטחון העצמי כדי לחשוף את הכתיבה שלי בפני אחרים. גם לא הייתה לי פלטפורמה ראויה או סיבה מספיק טובה כדי לצאת מאיזור הנוחות שלי, עד הפרידה. בדיוק ראיתי באותה השנה שפתחו אתר חדש של בלוגים לדור ה-y והחלטתי שזה הזמן להתחיל לכתוב ולשתף.

כתבתי שם במשך חמש שנים לפחות, פעם בשבוע. זה הפך לבלוג הקבוע שלי ועם הזמן צברתי קהל, ניסיון והשתפרתי מאוד בכתיבה שלי, אפילו הזמינו אותי לכתוב במדור היחסים של ynet וכתבתי גם שם שלוש שנים. לכתוב היה המקום מפלט שלי אבל מבלי ששמתי לב, גם הוצאתי דרך הבלוג הזה את כל הכאב שלי, את כל הרעל שהיה בתוכי ואת הצד האפל שבי. הבלוג שלי היה מדהים ועזר להרבה אנשים, אבל הוא גם פגע בהרבה אנשים על הדרך מבלי שהתכוונתי לכך. הייתי כותבת על אנשים אחרים, חושפת אותם ואת המחשבות האישיות שלהם ומבלי לשים לב, עשיתי הרבה נזק לצד הטוב שהבאתי לעולם. סליחה על זה.

״מבלי לשים לב״ זה בדיוק העניין, לא הייתי נוכחת או מחוברת באותה התקופה! בכלל! הכאב הציף אותי, ניהל אותי ושלט עליי וכתוצאה מכך, עשיתי ואמרתי הרבה דברים שהיום אני מתחרטת עליהם. אני חושבת שזו תחושה מוכרת שיש לכולנו, לגבי העבר שלנו. כשאנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו בהרבה מהפעמים מתחרטים על דברים שעשינו או שאמרנו והיינו רוצים לעשות דברים אחרת בדיעבד. אבל אי אפשר, וה״בדיעבד״ הזה הוא רק עוד מנגנון להלקאה עצמית. היום אני רואה שבפועל, עשיתי את זה ההכי טוב שלי אז, בהתאם לנסיבות חיי ושבאותה התקופה למעשה, עדיין ישנתי.

פעלתי ביום יום בלי נוכחות בכלל, לא לקחתי אחריות על עצמי או על המעשים שלי, הרגשות שלי השתוללו על ימין ועל שמאל, עשיתי דברים ללא מודעות, פגעתי באנשים מתוך הכעסים והפחדים שלי ולא הייתי מחוברת בשיט. מחוברת למה? לא הייתי מחוברת לעצמי, לא לחיים ולא לאלוהים. אפילו שנאתי את אלוהים וכשלא היה לי כוח לשנוא אותו, הכחשתי את קיומו וראיתי את החיים כבזבוז זמן אחד גדול. ישנתי.

ואז יום אחד, במקרה לחלוטין, פגשתי מספר אנשים ששינו לי את החיים מהקצה לקצה, בעיקר כי דרכם הכרתי את המדיטציה וחזרתי הביתה, לבית האמיתי שלי, לאלוהים. המסע שלי מאז ועד היום היה ארוך, מייגע, קשה, לא נעים אבל גם משחרר. הוא היה פותח, מעיר ומאיר עיניים. אני מודה ליקום על כל יום שעובר מאז ועד היום. באותה התקופה שהתחלתי להיכנס פנימה, לעשות את העבודה, לפתוח את החסימות הרגשיות שלי ולהתחבר מחדש לילדה בתוכי, הפסקתי לכתוב.

המשכתי להעלות פוסטים בפייסבוק, כמעט כל יום, אבל הפסקתי לכתוב את הבלוג ואת המדור שלי. לא הרגשתי שיש לי יותר את הזכות לשתף את הטקסטים שלי, את המחשבות שלי, בעיקר כי התחלתי לראות את הכאב שהיה בי ואת כל הנזק שעשיתי לאנשים במהלך השנים. זה היה קשה וכואב מידי לראות בהתחלה והכתיבה הפסיקה יחד עם המבוכה והבושה. כן צילמתי ושיתפתי סרטונים שלי וזו הייתה הדרך שלי להמשיך לשתף מבלי להסתתר מאחורי המילים. חשפתי את עצמי בסרטונים מאוד אישיים, על הרבה נושאים כולל מדיטציה ומיניות. ידע עם זאת, כל כמה זמן, אחרי שהייתי עוברת עוד ״מוות רוחני״, הייתי חוזר ליו טיוב מוחקת סרטונים שכבר לא תואמים את התדר שלי היום.

השינויים שחלו בי התחילו להיות יותר ויותר גדולים והיום אני מרגישה בן אדם אחר לגמרי מההיא שהתחילה את הבלוג אי שם ב-2012. השנה היא עכשיו 2024 ואני תכף בת 40. התקופה האחרונה הייתה נוראית עבורנו פה בישראל והאמת היא שגם עבורי ברמה האישית היא הייתה מאוד מאתגרת, אבל לא נוראית. אני מרגישה שמאז שהתחלתי לטפל בעצמי, סוג של יצאתי מהמטריקס ואני חווה את המציאות בצורה מאוד שונה ממה שחוויתי לפני עם כל התקפי החרדה והדיכאונות.

בשנה האחרונה צפו לי המון כעסים שלא הייתי מודעת אליהם, הרבה פחדים שהסתתרו להם בעומק ליבי, הרבה דפוסי התנהגות מכוערים והישרדותיים. גם קרו דברים אינטנסיביים סביבי, לא רק לי אלא גם לסובבים אותי ובכל פעם שמשהו כזה קרה, חוויתי עוד מוות קטן של חלק בתוכי שפעל כל החיים מהכאב אבל כבר לא יכול לפעול ככה, כי הכאב התמוסס.

אני מרגישה לאחרונה שהפייסבוק זה כבר לא המקום עבורי לשתף את הכתיבה שלי. אנשים מחפשים לקרוא דברים קצרים וככל שיותר קיצרתי את הטקסים שלי, כך היה פחות בא לי לכתוב אותם. מעבר לכך שפייסבוק הוריד לי חשיפה משמעותית מאז הקורונה, כי לא תמכתי בסיפור הזה בכלל וניסיתי להגיד לאנשים שכל מה שהם צריכים זה לחזק את המערכת החיסונית שלהם. אולי זה רק בראש שלי ואולי הירידה בחשיפה זו למעשה מראה ישירה לתדר שלי, שדווקא הלך ועלה עם הזמן ואולי כבר לא מתאים לרשתות החברתיות.

אני לא באמת יודעת, אבל אני כן מרגישה שאני אוהבת לכתוב ולחלוק מהדרך שלי ולכתוב טקסטים שהם קצת יותר ארוכים מכמה שורות ולא נועדו לשווק או לפרסם אותי אלא רק לחלוק ממה שאני עוברת ומאיך שאני רואה את החיים בתקווה שאולי מישהו יקרא את זה וירגיש קצת פחות לבד או מוזר.

כן, אני מלמדת מדיטציה במפגשים אישיים וקבוצתיים ועוזרת לאנשים לפתוח חסימות רגשיות בכל מיני תחומים, כולל במיניות, אבל זה לא כל מי ומה שאני ולאחרונה אני מרגישה שאני רק כותבת בשביל לשווק את עצמי ולא בשביל לכתוב ולשתף. אז הנה, אני רוצה לחזור לבלוג השבועי שלי, הפעם הוא יהיה באתר שלי שבניתי במו אצבעותיי. הוא בא מכל הלב ומהרצון העז שתמיד היה בתוכי, לחלוק ולדבר על הדברים שעוזרים לי בחיים מתוך התקווה שהם יעזרו לעוד אנשים וכל מה שאני באמת רוצה, בעומק ליבי, זה לעזור לכמה שיותר אנשים להתעורר ולהרים את התדר שלהם כי שום דבר לא באמת חשוב חוץ מזה.

אני אחלוק פה על כל הדברים שעברתי, כמה שאני יכולה מבלי לפגוע בפרטיות של אף אחד כמובן, ואני אדבר על הכלי העיקר שעזר לי או יותר נכון, הציל אותי בעשור האחרון והוא מדיטציה. לשמחתי, הרבה מדברים לאחרונה על מדיטציה וזה הפך למילה מוכרת עבור כל אחד אבל לצערי, כשמשהו כזה הופך להמוני כל כך, הוא קצת מאבד מהקסם שלו ועובר להמונים בצורה קצת עקומה. מדיטציה עבורי היא הכניסה פנימה לשקט, היא החיבור לנשימה ולתחושות בגוף כדי לראות איזה רגש כרגע ער אצלי במערכת ולהכיל את הרגש הזה עם השקט העוטף של בפנים.

מדיטציה עבורי זה להתבונן, לנקות, לתקן, להעיר, להרגיש ולהתחבר למקור הכוח שקיים ביקום הזה ושיצר פה הכל, שיותר גדול מכולם יחד ויותר חכם בהרבה מכל אחד ואחת מאיתנו. אפשר לקרוא לזה אלוהים אבל אנשים נוטים ישר ללכת לקונוטציה יהודית פה בישראל, ולא לסיפור הזה אני מתכוונת. מדיטציה עבורי זה שער לנשמה שלי, למהות האמיתית שלי וכן, למקור שיצר אותי ואת כל מה שקיים פה.

בקיצור, אני לא אצליח פה להביע מה זה באמת מדיטציה, אבל בעיניי, זה לא איזה תרגול משעמם שעושים בישיבה מזרחית עם כל מיני מנטרות שצריך לשנן. זו דרך, זה סגנון חיים, זה צורת ראייה אחרת על עצמינו ועל החיים שלנו, על המציאות וזו הדרך מבחינתי להתעורר מהמטריקס התודעתי שכולנו שבויים בתוכו לחיים יותר אווריריים, נעימים, אוהבים וכיפיים, חופשיים מכבלי התודעה הסגורה והשלילית, שמנסה כל הזמן לדכא אותנו ולשלוט עלינו.

מדיטציה זה החופש להיות אני, החופש לשים גבולות, החופש לאהוב והחופש לא לאהוב, מדיטציה זה היכול לראות את עצמי באמת, לקבל את עצמי ואת כל החלקים בתוכי, זה היכולת לראות את המציאות כפי שהיא ולהיות בבליס בכל רגע ורגע בחיים.

אז אני אשתף פה כל שבוע בלוג אישי, שבו גם אתן טיפים בנושאים שונים, אשתף את החוויות שלי ואת הדרך שבה אני מחוברת להסתכל על המציאות ההזויה הזו ואם תתחברו אתם מוזמנים לקרוא ולעקוב ואפילו לשלוח לי מייל ולספר לי מה אתם חושבים.

זה הבלוג הראשון, אני הייתי נוטלה (גם על השם אספר בהמשך) ואני מקווה שנתראה שוב בעולם המופלא והמסתורי של האינטרנט.

אוהבת