וואו, ככל שאני מנקה יותר כאב, כך רמת הדיוק מול עצמי עולה. אני כבר לא יכולה להבליג ולהתעלם מהמחשבות הקטנות והערסיות שרצות לי בראש מידי פעם. היום המחשבה הייתה ״דיי!!! נמאס לי שכל הזמן מקנאים בי, נמאס לי להקטין את עצמי כדי שאנשים אחרים ירגישו יותר טוב, נמאס לי להתבייש לבקש אהבה, רק כדי לא לגרום למישהו אחר לקנא או להתבאס.״
כתבתי על זה פוסט בעבר, ולמרות שאני אחרי חצי שנה של נקיונות בתחום הקנאה, השוואתיות וערך עצמי, אני מכבדת את זה שעוד יש שם מה לנקות. אני לא נותנת לאגו שלי לשכנע אותי ש״כבר עבדתי על זה״. כי....אוקיי חמודה, אולי עבדת על זה אבל אם זה צף שוב, יש עוד מה לנקות. שיט, נכון.
משהו הטריד אותי הבוקר יחד עם כאב ראש שדפק לי בעורף....אז נשמתי, נכנסתי פנימה וראיתי זכרון מהילדות, או כמה זכרונות בהם אני צריכה בכל פעם מחדש, לוותר לאחיות שלי על יחס ותשומת לב.... כי אני הגדולה יותר, הבוגרת יותר, כי אני גם ככה יותר יפה אז תני לה את זה, כי יש לי לב ענק וחמלה מפה ועד הודעה חדשה ואני אוכל להתמודד עם זה, היא לא.
וויתרתי על תשומת הלב ובאיזשהו מקום,
על לקבל אהבה.....
כי אני הבוגרת
כי אני יכולה להסתדר בלי
כי אני יכולה להבין
ולא לקחת אישית כמו ילדה קטנה.
אבל הייתי רק ילדה קטנה ועדיין יש בי ילדה קטנה והיא ועוד איזה רוצה להרגיש אהבה!!!!! נמאס לה לוותר, להבין את האחר, להיות בחמלה..... הופה....גם לזה נשמתי.
ראיתי את הכעס על האחיות שלקחו לי את תשומת הלב ובסוף עדיין קינאו בי בכל רגע אפשרי, הכעס על ההורים שמתלכתחילה לא נתנו הרבה ואז גם הביאו עוד שתי בנות להתחרות איתי על קמצוץ של יחס ותשומת לב, הכעס על התחרותיות שטבועה בי בעצמות ועל התחושה שנתנו לי שאני מיוחדת יותר מכולם, רק כדי להשתיק אותי כשהרגשתי לא אהובה.
הכעס קיים בתוכי, והוא מתמוסס לאט לאט עם כל זיכרון שאני מנקה, עם כל כאב שאני פוגשת, עם כל כיווץ בלב שאני מזהה ומחבקת. על מה אני כועסת? בעיקר על זה שלא למדתי אף פעם לקבל או לבקש אהבה מאחרים, הייתי כל כך רגילה לוותר עבור אלה שיש להם פחות ממני. עשיתי זאת באהבה, בחמלה, אבל היה לזה מחיר, המחיר של לא לדעת לבקש, לא להרגיש אף פעם שבאמת אוהבים אותי, חוסר יכולת להגיד שאני עצובה וצריכה רגע חיבוק.
אני לומדת, מנקה ומשתנה. אני רוצה להרגיש ולקבל אהבה, מגיע לי ואין סיבה שלא אחווה זאת, מבחוץ ומבפנים.... כן, מהבפנים זה העיקר. כי כל עוד אני בכעס או בכאב, אני עדיין בחוץ, קורבנית, מחפשת את מי להאשים, אבל האשמה זה לא העניין, אני יותר מעוניינת לנקות את החסימה הזו כדי שהיא לא תשוב, ואני יודעת שהדרך לעשות זאת היא לקחת אחריות על עצמי, להיכנס פנימה ולהתבונן בעצמי מבפנים, בכנות רבה ואהבה אינסופית.
אז אני זוכרת להיכנס בכל פעם מחדש פנימה ולתת לילדה שבי את האהבה שהיא צריכה, כאילו היא הבת שלי ואני תמיד שם בשבילה. אני לומדת להאמין לאלו שאומרים שהם אוהבים אותי ויותר מכך!! אני לומדת לאהוב אותם ולבקש מידי פעם תשומת לב, יחס ואהבה בלי להרגיש אשמה, בלי להרגיש שזה בא על חשבון מישהו שיש לו פחות ממני.
אני לומדת לנקות את הסיפורים
את כל המחשבות ההרסניות
ולהתמקד בי
בלב שלי
בילדה שבי
בנשמה שלי
בשיעורים שאני עוברת
ובלנקות כמה שיותר את הכאב....
כדי לפנות מקום לעוד אהבה
כדי להעלות את הרטט שלי
את התדר שלי
לכמה שיותר קרוב לאהבה
לאלוהים....
כדי להרגיש טוב
כדי להיות מאושרת ושמחה
מצחיקה ושובבה!!
ובעיקר, כדי להיות אני, עם כל מה שזה אומר
להיות אותנטית, אמיתית וכנה עם עצמי
ועם הסביבה
להיות אני, מבלי להתנצל
לבקש ולקבל אהבה מבלי להסביר ולתרץ....
פשוט להיות, לנשום ולאהוב.
אז אני נושמת לרווחה
נזכרת כמה אני מדהימה
כמה אני אוהבת את עצמי
כמה נימו אוהב אותי
כמה אלוהים אוהב אותי
כמו את כולם
איך הכל זה שיעורים
וכל מי שאני פוגשת הם מורים
ונזכרת
איזה מזל
שאני סוף סוף
לומדת איך לקחת אחריות
על עצמי
ועל התחושות שלי
אבל באמת.
מודה כל יום על זה שמעולם
לא הרגשתי
כל כך
מאושרת
וחופשייה.