זה אשמתך שאת כזו


אתמול בתרגול יוגה בעירום, הבנתי משהו מאוד חשוב על עצמי, כמו בכל שיעור יוגה בעירום בעצם. התרגול היה סביב הזכרונות מההורים שלנו ונתבקשנו להעלות בזכרוננו, את כל הפעמים שההורים שלנו האשימו אותנו בילדות על דברים שקרו לנו - אנחנו חולים? זה ״אשמתנו כי לא שמרנו על עצמינו״, אנחנו עצובים? זה ״אשמתנו כי לא הקשבנו לעצה שלהם״. אנחנו נכשלים במשהו? ״זה ״אשמתנו, כי לא למדנו כמו שצריך״, ״לא חשבנו כמו שצריך״, ״לא הרגשנו כמו שצריך״, ״לא דיברנו כמו שצריך״..... לא משנה מה, זה אשמתנו.


וזה מוזר, כי אני לפחות כילדה, לא ממש הבנתי מי נגד מי ובטח שלא הבנתי את כל הדברים שהמבוגרים סביבי הבינו ובכל זאת, אף אחד לא טרח להסביר לי איך החיים עובדים, רק להאשים אותי שזה אשמתי שאני לא מצליחה במשהו. איך אני אמורה להצליח אם לא מלמדים אותי?! אבל גם להיות הורה, זה לא תפקיד קל, ולפעמים אני מבינה שאימא רק רוצה שקט, מנוחה ולא תמיד יש לה פנאי ללמד או להדריך את הילדים שלה, וגם לא לאבא. לפעמים, יותר קל להגיד ״זה אשמתך, עכשיו תסבלי בשקט״ מאשר אשכרה לטפל או להסביר לה איך להימנע שזה יקרה שוב בעתיד. ברגע שנזכרים שגם ההורים שלנו הם למעשה בני אדם, גם אין ממש לכעוס על כל הילדות הזו בה האשימו אותנו כל הזמן על הכל.





ובכל זאת, הרבה פעמים בילדות מאשימים אותנו על דברים שקרו לנו שממש לא באחריותנוי. אצלי, ההורים שלי לא האשימו בהרבה דברים, כי הם פשוט לא היו שם מספיק בשביל להאשים אותי. אני לא זוכרת שבחיים הראיתי להם את הציונים שלי או שהם התעניינו ממש בחיים שלי, בטח לא מספיק בשביל להאשים אותי בדברים. אף פעם לא היו לי ממש הורים שסמכתי עליהם. בגיל מאוד צעיר, אני מדברת 6-7 כשהבנתי שההורים שלי הם לא ההורים שייחלתי לעצמי, הם לא ידעו לחבק, לדבר או בכלל, לנהל שיח רגשי וגדלתי בניתוק רגשי מוחלט, יחד עם הזנחה רגשית ואחר כך גם הזנחה באופן כללי.