אתמול בתרגול יוגה בעירום, הבנתי משהו מאוד חשוב על עצמי, כמו בכל שיעור יוגה בעירום בעצם. התרגול היה סביב הזכרונות מההורים שלנו ונתבקשנו להעלות בזכרוננו, את כל הפעמים שההורים שלנו האשימו אותנו בילדות על דברים שקרו לנו - אנחנו חולים? זה ״אשמתנו כי לא שמרנו על עצמינו״, אנחנו עצובים? זה ״אשמתנו כי לא הקשבנו לעצה שלהם״. אנחנו נכשלים במשהו? ״זה ״אשמתנו, כי לא למדנו כמו שצריך״, ״לא חשבנו כמו שצריך״, ״לא הרגשנו כמו שצריך״, ״לא דיברנו כמו שצריך״..... לא משנה מה, זה אשמתנו.
וזה מוזר, כי אני לפחות כילדה, לא ממש הבנתי מי נגד מי ובטח שלא הבנתי את כל הדברים שהמבוגרים סביבי הבינו ובכל זאת, אף אחד לא טרח להסביר לי איך החיים עובדים, רק להאשים אותי שזה אשמתי שאני לא מצליחה במשהו. איך אני אמורה להצליח אם לא מלמדים אותי?! אבל גם להיות הורה, זה לא תפקיד קל, ולפעמים אני מבינה שאימא רק רוצה שקט, מנוחה ולא תמיד יש לה פנאי ללמד או להדריך את הילדים שלה, וגם לא לאבא. לפעמים, יותר קל להגיד ״זה אשמתך, עכשיו תסבלי בשקט״ מאשר אשכרה לטפל או להסביר לה איך להימנע שזה יקרה שוב בעתיד. ברגע שנזכרים שגם ההורים שלנו הם למעשה בני אדם, גם אין ממש לכעוס על כל הילדות הזו בה האשימו אותנו כל הזמן על הכל.
ובכל זאת, הרבה פעמים בילדות מאשימים אותנו על דברים שקרו לנו שממש לא באחריותנוי. אצלי, ההורים שלי לא האשימו בהרבה דברים, כי הם פשוט לא היו שם מספיק בשביל להאשים אותי. אני לא זוכרת שבחיים הראיתי להם את הציונים שלי או שהם התעניינו ממש בחיים שלי, בטח לא מספיק בשביל להאשים אותי בדברים. אף פעם לא היו לי ממש הורים שסמכתי עליהם. בגיל מאוד צעיר, אני מדברת 6-7 כשהבנתי שההורים שלי הם לא ההורים שייחלתי לעצמי, הם לא ידעו לחבק, לדבר או בכלל, לנהל שיח רגשי וגדלתי בניתוק רגשי מוחלט, יחד עם הזנחה רגשית ואחר כך גם הזנחה באופן כללי.
לא אשמת אף אחד שככה גדלתי, העולם רצה וככה יצא, שני הורים צעירים שעסוקים מידי בלשרוד מאשר בלחנך ולגדל את הילדים שלהם, לפחות יצאנו בריאים ושלמים, זה גם משהו. אבל בגלל שהם לא היו שם, הייתי תמיד כמו ההורים של עצמי - דאגתי לדברים שלי, טיפלתי בעצמי, ממש אפשר לומר שגידלתי את עצמי לבד והייתי לי אימא ואבא. כן, זה מאוד מבאס שאין באמת אימא או אבא שאוהבים ודואגים, אבל זה גם נחמד לגדול בידיעה שאני יכולה לעשות הכל ואני לא צריכה אף אחד בעולם בשביל זה. הצד השני של המטבע זה שהמצב הזה גם דיי בודד, ואין אף פעם באמת מישהו שאני יותר סומכת עליו מאשר על עצמי, אבל אני לומדת ומנסה להיפתח לאהוב ולסמוך על עוד אנשים חוץ ממני. זה לא קל, אחרי 30 ומשהו שנה שאני מסתדרת מצוין לבד, אבל הבנתי שאני חייבת ללמוד גם לסמוך ולהישען מידי פעם על אחרים כי בלי אנשים אחרים בחיים שלי, הרבה פחות כיף לי.
תמיד הייתי האימא של עצמי. אני זוכרת שכשהייתי צעירה, הייתי מדמיינת את עצמי מבוגרת, בערך בגיל של עכשיו, דמיון של האישה שאני היום שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי והיום אני מבינה, שזו בעצם תמיד הייתי אני, תמיד שמרתי עליה, הגנתי עליה, תמיד דאגתי שהיא תדע שהיא לא לבד, ששומרים עליה, אוהבים אותה ודואגים אותה. הייתי בלב של הילדה הקטנה הזו, מאז שאני זוכרת את עצמי ועם כמה שזה אולי עצוב שלא היו לי הורים שמילאו את התקפיד הזה, אני כל כך שמחה ומוקירה תודה על כך שניתנה לי ההזדמנות לגדל את עצמי, לחנך את עצמי וללמד את עצמי על החיים האלה, אני באופן אישי חושבת שעשיתי אחלה עבודה ומאוד גאה בעצמי על הדרך שעשיתי ועל הדרך שאני עושה.
יכול להיות, שמבשך השנים, האשמתי את עצמי בכל מיני דברים שקרו לי או שהרגשתי, הייתי קשה עם עצמי, יותר קשה מאשר אימא הייתה כי אין פה צד שלישי, זה אני מול עצמי ואם אני מוותרת לעצמי שם, אין אף אחד שירים אותי ויחזק אותי. לכן, תמיד הייתי מאוד קשה עם עצמי, האשמתי את עצמי בהכל, המצאתי משפט ״אני אשמה בהכל״ כי באמת הרגשתי ככה. לשמחתי, אני מבינה שזה בכלל לא עניין של אשמה, העולם הוא רק שיקוף של מה שיושב בתוכנו, ואם נחיה כל הזמן בתחושה שהסביבה מאשימה אותנו, יכול להיות שזה רק בגלל שמבפנים, אנחנו מאשימים את עצמינו בכל הכשלונות שלנו ומאוד קשים עם עצמינו.
אני החלטתי להיות יותר נחמדה לעצמי, פחות להאשים ולהצביע את האצבע ויותר להסתכל עליה בחמלה, אהבה וסבלנות. במקום להאשים את עצמי כל הזמן בכל דבר רע שקרוה סביבי, למדתי לחיות בתחושה חיובית שהכל בסופו של דבר מסתדר לטובה ולכן גם אם יש כישלון, הוא רק חלק מהלימוד, מהדרך ואין סיבה להאשים בכך אף אחד!! ברגע שנבין שהעולם לא תוקף אותנו אלא אוהב אותנו ומנסה לעשות הכל כדי שיהיה לנו טוב, נוכל להפסיק עם כל האשמה הזו ולעבור למצב של אהבה כי באהבה, אין אשמים, רק אנשים מאושרים.
Commenti