לא פשוט כל הסיפור הזה, של העבודה העצמית-תודעתית הזו. אני מרגישה שמתקיימת בתוכי מלחמה בין טוב לרע, כשלמעשה, זו לא מלחמה בכלל אלא דו שיח פעיל שלא היה שם מאז ילדותי. אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות על ההתנהגות שלי, על המחשבות ורגשות שלי, שמעולם לא שאלתי ואני לא ממש נהנית מלשמוע את התשובות הכנות, שהסתתרו עד לא מזמן מתחת לבלטות של המיינד שלי. החיים עצמם הם אלה שמאלצים אותי להתמודד עם עצמי בכל פעם מחדש. מאחר והבנתי את התובנה הכי בסיסית שבעיניי יש להבין בחיים האלה, והיא שכל מה שקיים בעולם שמחוצה לי הוא רק שיקוף, של מה שיש בתוכי. זה משפט שלא האמנתי לו רוב חיי, לא היה נראה לי הגיוני שאני באמת משפיעה על העולם החיצוני, הרי הוא פשוט שם, ככה, כמו שהוא ואני רק רואה אותו! לא?
לא.
האמת היא, שממש לא.
העולם החיצוני לי הוא אשלייה
אני לומדת בכל יום יותר ויותר, כמה העולם החיצוני לי הוא אשלייה, לא אמיתי, לא באמת קיים, ורוב מה שאני חווה בתור ״החיים״, קורה בראש שלי בלבד. הרי הכל זה עניין של פרספקטיבה, אנחנו מתבוננים על העולם דרך משקפיים בצבע פילטר מסוים שנצבע במשך השנים הראשונות לחיינו. כל מה שאנחנו רואים, שומעים, טועמים, חווים, מרגישים….. הם שיקופים ישירים של העולם הפנימי שבנו. זה תהליך טבעי של פירוש הסביבה ואנחנו עושים את זה בכל רגע כדי לשרוד.
כדי להבין את זה יותר טוב, אני משתמשת במשל מוכר - שני אנשים עומדים במגרש חניה ריק ומגיע כלב. הראשון, מתמלא בתחושה של פחד, מתחיל לרעוד, להרגיש לא טוב ורוצה לברוח משם לעומת האדם השני, שמתמלא אהבה, חמלה ורק רוצה ללטף את הכלב. מדובר באותו המקרה שקורה באותו הזמן ובכל זאת, בשני אנשים שחווים חוויה שונה לחלוטין. את האדם שפחד' נשך כלב בילדותו והזיכרון הזה מוטמע אצלו בתת מודע, בהקשר לכלבים ואת האדם השני מעולם לא נשך כלב וגם היו לו כלבים בבית רוב חייו ולכן דווקא תחושות של אהבה מקושרות אצלו לכלבים.
העולם הפנימי-רגשי שלנו, משפיע על התפיסה שלנו
כך, העולם הפנימי-רגשי שלנו, משפיע על התפיסה שלנו של הסביבה החיצונית לנו, כל הזמן, בכל רגע ורגע. זה לא משהו טוב או רע, זו פשוט הדרך בה אנחנו, בני האדם אנחנו מעבדים מידע, מבינים את הסביבה שלנו ומתנהגים בה בהתאם. העולם הפנימי שלנו כולל את התת מודע, זכרונות, חלומות, טראומות ומחשבות שלנו. אני לא יודעת מה אתכם, אבל המחשבות בראש שלי יכולות להיות מאוד ילדותיות ולא רציונליות, וזה הגיוני, כי את רובן חושבת נטלי הצעירה, שנמצאת כל הזמן בתוכי ומנהלת את ההתנהגות שלי ואת התפיסה שלי של המציאות סביבי. לנטלי הילדה, לא הייתה ילדות פשוטה, היא לא חוותה אהבה כמו שהיא רצתה, היא לא קיבלה עידוד מהסביבה אלא רק דיכוי והשפלות, היא הייתה ילדה רגישה בעולם אכזר מידי, והיא לאט לאט סגרה את הלב שלה, כך שמבחוץ, ראו 10% אחוז ממנה, במקרה הטוב.
ככה זה, כשאנחנו ילדים, אנחנו לומדים על העולם, על החפצים השונים המרכיבים אותם, על הרגשות שאנחנו חווים, התנהגויות טובות ולא טובות ואת כל זה אנחנו לומדים מההורים שלנו, מהתקשורת ומהסביבה שאנחנו גדלים בה. ההורים שלנו הם אלה שאנחנו לומדים מהם את רוב הדברים שאנחנו יודעים על העולם, בין אם נרצה שזו תהיה האמת או לא. הם המודל לחיקוי שלנו בשנים הראשונות, בזמן שאנחנו עוד מנסים להבין מי נגד מי, והיחסים מולם יוצרים אצלנו דפוסי התנהגות רגשיים, שהולכים איתנו כל החיים, עד שאנחנו טורחים לעצור ולהתבונן בהם לרגע בעיניים בוגרות, אוהבות ומבינות.
הילדה הפנימית שלי ואני
אם כך, נטלי הקטנה והפגועה, היא זו שמנהלת את רוב המחשבות שלי ביום יום, היא זו שיוצרת את המציאות שאני חיה בה, והיא כואבת או לפחות הייתה כואבת למשך שנים רבות. רוב העבודה העצמית שאני עושה היא עבודת ניקוי; משהו עולה כי מישהו אומר לי משהו או אני עושה משהו והתוצאה פחות רצויה, אני מרגישה את הכאב הרע שזה הציף בי ומנסה לחזור אחורה לפעם האחרונה שהרגשתי ככה, משם אני מנסה ללכת לפעם הראשונה שהרגשתי ככה, הזיכרון הראשון שיש לי של התחושה הזו, הרגש הזה, ההתנהגות הזו.
שם, אני מרגישה מחדש את אותה התחושה בגוף ובוכה, אני משחררת אותו מהמערכת שלי, או לפחות מנסה, ומביאה לסיפור שיש לי בראש יותר אהבה וחמלה על ידי זה שאני מסתכלת על הסיטואציה ועל עצמי הקטנה, בעיניים בוגרות ואוהבות. ברגע שאני מצליחה לאהוב את הילדה, למרות ההתנהגות שלה ומתוך הבנה עמוקה של הכאב וסבל שלה, אני יכולה גם לאהוב את החלקים האלה בי, ואפילו לראות את המתנה בכל אחד מהם. אבל העבודה הזו לא קלה, היא מציפה לי את כל החלקים שאני לא אוהבת בעצמי, את כל המקומות שלא רציתי להתמודד איתם, את כל מה שיש בי שאני קצת פחות אוהבת. זה כואב, להציף את התחושות הלא טובות, אבל זה כל כך משחרר אחר כך שזה שווה את זה.
יצירת שיח פנימי ביני לבין עצמי
כשאני חושבת על זה, זו בעצם בכלל לא מלחמה של טוב מול רע, זה יותר כמו דו קרב בין נטלי הקטנה והכואבת, לבין נטלי הבוגרת ומכילה שעדיין חווה את כאביה של הקטנה, פשוט הפעם, היא מתמודדת איתם, מביאה אליהם אהבה ומשחררת את החסימות שנוצרו אצלה במערכת למשך כל כך הרבה שנים. יכולות להיות שגם דו קרב לא מתאים, זה בעיקר שיח, שיח פנימי ביני לבין עצמי, מערכת יחסים בין כל הדמויות בתוכי שהם כולם אני, שיקוף של המציאות בה אני חיה אל מול העולם הפנימי שלי, כדי למצוא עוד חסימות ולשחרר אותם ויחד איתם, גם לשחרר את הכאב, את התחושה הבלתי נסבלת של חוסר האונים והשיתוק הרגשי שחוויתי בהם למשך כל הרבה זמן.
בינתיים, בדו שיח הזה שלי עם עצמי, עולים בזמן האחרון דברים אפלים, שלא הייתי מוכנה להתמודד איתם עד עכשיו, פגמים באופי שלי או ככה אני לפחות רואה את זה, חלקים בי שלא רציתי שאף אחד יכיר לעולם, אפשר לומר שהתכחשתי אליהם בעצמי, כאילו הם לא קיימים בי אבל בו זמנית, נתיי להם במקרים רבים לנהל אותי. זה גורם לי לרצות מצד אחד לקום ולעזוב הכל אבל מצד שני, זה מאתגר אותי שוב ושוב, והאתגרים האלה בעיניי הם החיים עצמם, לא כל הדברים האחרים שאנחנו מתעסקים בהם - כסף, זוגיות, הצלחה, קריירה, הם רק התפאורה, הדברים שאנחנו עושים כאן כדי להעביר את הזמן אבל השיעורים הקשים, ההתמודדויות הכנות עם מי שאנחנו באמת, השיעורים שמתאגרים אותי להיות גרסה יותר אוהבת וטובה של עצמי, הם הסיבה האמיתי שאני כאן ואני מקבלת אותם בהיסוס קל אולי, אבל באהבה גדולה מתוך רצון אמיתי להיות בן אדם טוב.
מי זו נטלי להב?
אני מאמנת אישית, הילרית ומרפאה טנטרית (ללא מגע באברי המין) ועושה מפגשים אישיים עם גברים, נשים וזוגות בנושאים רבים ומגוונים וביניהם:
- אין אונות
- שפיכה מהירה
- חוסר יכול אצל אישה להגיע לאורגזמה
- א-מיניות
- רווקות
- חיפוש אהבה
- חיפוש משמעות בחיים
- קשיים בזוגיות (זוגות)
- הדרכה טנטרית לזוגות
ריפוי אנרגטי בכל נושא או לכל מחלה
- ועוד...
שלחו לי מייל חזרה למידע נוסף!
באהבה ענקית
נטלי
Comments