נמאס לי מהבריונות ברשת, הגיע הזמן שניפרד

כל פוסט שאני מעלה בזמן האחרון מעלה בי תסכול נוראי, ואני מבינה איך הגעתי למצב הזה. 

התחלתי לכתוב ברחבי הרשת לפני יותר משבע שנים, אולי אפילו יותר. כשהתחלתי, הייתי בחורה צעירה בשחיפשה את עצמה, כעסה על העולם וכתבה הרבה על סקס. משם התחלתי לעבור תהליך ולכעוס קצת פחות, נכנסתי בעצמי פול פאוור בעצמה במשך שנה שלמ ובסוף, שגילתי את הגוף שלי, הייעוד שלי, המקום שלי ואת עצמי מחדש. 

עברתי חתיכת מסע, אבל הדך לא תמיד הייתה יפה. הרבה פעמים חשפתי דברים אישיים שלא הייתי צריכה לחשוף, ברוב הפעמים לא הבינו אותי נכון למרות שבעצם אני הייתי זו שלא הבינה את עצמה. אספתי שובל של עוקבים מגוונים ברחבי הרשתות החברתיות; הרבה גברים חרמנים שהתלהבו מתנות העירום שלי (למרות שאני העליתי אותם בכלל כשחרור שלי מהדיכוי ושנאה עצמיים שהשתחררתי מהם סוף סוף), גברים שאוהבים לדבר על סקס, פמיניסטיות, נשים מכל רחבי הארץ עם דעות שונות ומגוונות ועוד כל מיני אנשים שהצטרפו במהלך הזמן. 

אני אוהבת את כל מי שעוקב אחריי, אבל אני מרגישה שאני לא כנה אתכם וזה בא לידי ביטוי בתסכול שחוזר על עצמו, בכל פעם שאני מעלה פוסט. אני מרגישה שהשתניתי, והאינטרנט לא באמת נותן לי לעבור את השינוי הזה עד הסוף, אז אני יוצאת בהצהרה דרמטית. אני, נטלי להב, מבקשת מכם לקרוא את הפוסט הזה, ולעשות לי אנפרנד או unfollow  בסוף אם הדבר מרגיש לכם נכון. 

כדי לעזור לכם עם ההחלטה, אני אציג את עצמי מחדש. אני נטלי, בת 34, רווקה, נולדתי בלונדון, גדלתי בכל מיני והיום חיה בתל אביב. אני קאוצ'רית והילרית אנרגטית ורגשית, עוסקת גם בנושא המיניות אבל לא רק, משתמשת במדיטציה ככלי העיקרי שלי לריפוי מכל הסוגים, מתרגלת יוגה בעירום, מלמדת נשים להתחבר לגוף ולאיבר מין שלהן, מלמדת אותן כיצד לחוות אורגזמות בקלות יותר, מלמדת נשים על מיניות נשית ואיך הגוף האנושי באמת עובד, מהבפנים החוצה ולא ליהפך. אני גם כותבת בלוג אישי, מנהלת ערוץ יו טיוב מרתק במיוחד ומעבירה סדנאות אונליין לנשים וגברים בנושא מיניות. 

וכמובן שאני גם אישה, בדיוק כמוך כל אחת מכן, בן אדם, בדיוק כמו כולכם. יש לי מגרעות ומעלות שיוצאים בזמנים שונים לפי הצורך, יש לי דעה אישית, יש לי ילדה פנימית שאני אוהבת מאוד. יש לי קריאה לשתף את הדברים האלה ואני לא יודעת בדיוק להסביר למה אבל הנה, נתנו לי פלטפורמה מצוינת לזה אז למה לא?! אני בוחרת לחלוק ולשתף אתכם את התובנות שלי, את הניסיון שלי כמישהי שמדברת עם מאות אנשים על הסקס שלהם, אני בוחרת להעלות מידי פעם פוסטים, גם כדי לפרסם את עצמי כנותנת שירות אבל גם כדי לחלוק מהידע שלי כדי שאולי, זה יעזור לעוד מישהי שנמצאת באותו המצב שהיתי אז - בחוסר אהבה עצמית מוחלט.

הבקשה היא כזו; אם אתם לא אוהבים את הדברים שאני כותבת, אם אתם חושבים שאני מפגרת, סתומה, לא מבינה מהחיים שלי, אם אני פשוט לא באה לכם בטוב ובכל פעם שאתם רואים פוסט שלי אתם חייבים להגיב, אם אתם עוקבים אחריי רק מתוך התקווה שאולי אני אעלה תמונת עירום או סרטון חושפני, אם הסיבה שאתם עוקבים אחריי היא לא בשביל העניין, ההזדמנות להתפחות אישית, הידע, הטיפים או כל הדברים המדהימים האלה שאני בוחרת לחלוק עם העולם, בבקשה, תפסיקו לעקוב אחריי. תעשו לי אנפרנד, אני לא אכעס או אתבאס, אני אפילו אודה לכם על כך כי אני בוחרת לחיות בעולם, בו אנשים מנהלים דיון פורה ומעניין ביניהם.

מאיפה התסכול שלי מגיע? לא מזה שיש אנשים בעולם שלעא מסכימים איתי. אניי דווקא שמחה שיש כאלה שלא מסכימים איתי כי ביחד נוכל אולי לפתח רעיונות חדשים. אבל כמות הבריונות שאני חווה ברשתות היא פשוט בלתי ניתנת לתיאור ואני חייבת להגיד לכם שפשוט נמאס לי. מכל הלב, נמאס והדוגמה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו פשוט מגעילה אותי בכל צורה אפשרית. כשאנחנו רואים ילדה בת 12 שבוכה כי הילדים בכיתה שלה מתעללים בה, כולנו בוכים. גם כי זה עצוב, אבל גם כי אנחנו מזדהים איתה. זה קשור בטוח לחוויות מהילדות אבל בעיקר לעובדה, שכולנו חווים התעללות בצורה כזו או אחרת ברשתות החברתיות, יום יום ואני לא מוכנה לסבול את החרא הזה יותר. 

כי זה לא בסדר לדבר לאדם בצורה לא יפה, גם אם זה בפייסבוק. זה לא בסדר לקלל מישהו, לרדת על אדם אחר בגלל המראה שלו, זה לא בסדר להציק למישהו רק כי אתם לא מסכימים איתו, זה לא בסדר להתקשר לבחורה שמדברת על נושא רגיש בצורה נעימה ומכבדת רק כדי לשאול אותה כמה היא לוקחת לשעה. 

הגיע הזמן שנתחיל לקחת על עצמינו אחריות, נכון שהדברים האלה באים בקלות באינטרנט, אבל זה לא אומר שהם בסדר. נכון שאתם לא מסכימים עם כל מילה שאני כותבת, אבל זה גם בסדר לא להגיב, או להגיב ברגישות לבן אדם שהרגע חשף את הקרביים שלו לעולם, ואני פונה פה בעיקר אבל לא רק, לנשים שמגיבות לי בצורה שטנית ומרושעת, בכל פעם שאני מנסה להעז שגם לגברים יש רגשות!!! אבוי, כי מה נעשה אם נודה בכך שזה באמת נכון.

הדבר הכי חשוב בעיניי זה לאהוב או לפחות לכבד את השכנים שלך. אולי, אם באינטרנט נצליח לחזור למקום בו אנחנו מכבדים אחד את השנייה, אז גם בחיים נצליח לעשות את זה. 

אולי, הלוואי.