מישהו שיכיל אותי.....

אתמול בתרגול, דמיינו מישהו שצעק עלינו בילדות, כדי להשתמש בתחושות שזה מעלה ולשחרר אותם מהגוף. אני כמובן דמיינתי את אבא שלי צורח עליי, אבל משהו משונה קרה.


במקום לבכות, להיעלב, להתעצבן....כל מה שראיתי זה אותי בתור ילדה יושבת מולו בישיבת לוטוס, נושמת, מחייכת ומכילה אותו. נתתי לו לצרוח, לקלל, לצעוק ולהתעצבן והרגשתי בתוכי את הכאב שיוצר את כל ההתנהגויות האלה, הכאב שיש בתוכו שאפשר לו להתנהג ככה לילדה קטנה.


אחרי זה דמיינתי אותו ילד, וגם אני הייתה ילדה ורקדנו ביחד בכיף ואז אימא שלי הצטרפה, בתור ילדה וכולנו רקדנו ושמחנו יחד.


אחד הכאבים הכי גדולים שלי היו שההורים שלי לא ידעו להכיל אותי רגשית. היום, למדתי להכיל את עצמי ולכן אני גם יכולה סוף סוף לראות אותם, את הכאב שלהם מבלי לכעוס או להתעצבן ובמדיטציה, אפילו להכיל אותם.

תוך כדי הדמיון בכיתי... אבל לא מהכאב שלי, אלא משלהם, החיים שלהם וכל מה שהוביל אותם להיות הורים לא מכילים לילדים שלהם. ראיתי את הכאב שלהם מאחורי ההתנהגות במקום רק את הכאב שלי.


וזה מצחיק כי בדיוק השבוע ראיתי בפייסבוק סרטון, של ילד בן שנתיים בוכה בזמן שאבא שלו יושב בצד בשקט, בסבלנות. הילד ממשיך לצרוח, לצעוק, לבכות, להרביץ והאבא פשוט יושב ומכיל אותו. ככה הרגשתי במדיטציה.

אני לא מיוחדת או שונה בסיפור הזה, להרבה מאיתנו לא היה כזה הורה מכיל בסביבה. כילדה, מצאתי את עצמי פעם אחרי פעם בוכה לבד עם עצמי בחדר. אחרי ריב או וויכוח שהוביל לבכי וצעקות, אני זוכרת את עצמי בוכה ורק רוצה שיהיה מישהו לידי, כדי להזכיר לי שאני לא לבד בעולם. אבל לא היה, והרגשתי לבד, זה השתלב בתוך הבכי ושינה את התחושה שהוא יצר אצלי בגוף, כמו תבלין בעל טעם בולט ומר.


בכי של ייאוש, כאב עמוק מתחושת חוסר האהבה וזה מועצם פי כמה וכמה כי כשאנחנו ילדים, הכל מועצם, חזק, עוצמתי. הבכי הוא למעשה צרחות והכאב, מרגיש תהומי ואינסופי. בכי כזה שהולך איתך כל החיים, והכל היה בסדר אם רק היה שם מישהו איתי, שיכיל אותי, שיגרום לי להרגיש שאני לא באמת לבד בעולם כי יש מישהו בחיים שלי ששם בשבילי, שאוהב אותי גם כשאני עצובה, כועסת או בוכה. מישהו שיכיל אותי.