גם אני, כמו כולם, חשבתי שברגע שאמצא אהבה, הכל יסתדר לי בחיים. הבעיה הייתה שאת כל הדברים הלא טובים בחיים שלי חשבתי שאני אפתור על ידי פתרונות חיצוניים - אהיה מאושרת כשאמצא גבר, אהיה מאושרת כשיהיה לי כסף, אהיה מאושרת כשאצילח במה שאני עושה. לא רק זה, גם האשמתי את העולם החיצוני על כל הבעיות שלי - לא הצלחתי כי זה לא היה פייר, לא המשכנו לצאת כי הוא הוא היה דפוק, רבתי עם ההיא בסופר כי היא סתומה. כל הזמן הסתכלתי החוצה, על העולם, על אנשים, על האחר.... אבל אף פעם לא עצרתי להסתכל על עצמי, להתבונן.
התבוננות זה כלי מאוד חשוב שאני משתמשת בו ומלמדת גם אחרים. ההתבננות קוראת מתוך מדיטציה כלומר, מתוך נוכחות ברגע, הרגעה של הגוף על ידי נשימה נוכחת ועם המון סבלנות וחמלה, קודם כל לעצמי. מתוך ההתבננות שלי, ראיתי עם הזמן שאני בכלל לא סובלת את מי שאני, שאני לא אהובת את עצמי בכלל. במקום ללמוד לאהוב את עצמי, הייתי עסוקה כל היום בלהאשים אנשים אחרים בחרא שלי. הייתי עסוקה בלבנות חלומות על מציאות טובה יותר, שלא באמת תיקרה אי פעם, במקום להתמודד עם האמת שעמדה לי מול הפרצוף - את לא שווה שום דבר. ״הרי אם הייתי שווה, ההורים שלך היו אוהבים אותך כמו שצריך אז כנראה את לא שווה את האהבה שלהם, או בכלל.״ מחשבה של ילדה קטנה שלא באמת מבינה איך העולם עובד.
כשהתחלתי להתבונן, גם התחלתי לראות ובהתאם גם להתאהב בעצמי מחדש, לגדל מחדש את הילדה שבתוכי עם יותר אהבה משהיא קיבלה אי פעם, התחלתי לראות את העולם בצורה יותר מדויקת, פחות ופחות דרך הכאב שלי, יותר ויותר בעיניים אוהבות, סבלניות וחומלות, עם גבולות כמובן. היום אני מרגישה שהגעתי למקום בו אני מנהלת זוגיות של ממש, עם עצמי וכן, גם עם אלוהים או יותר נכון הכוח שמניע את כל הדבר הזה שקוראים לו החיים, הקיום, היקום. מה שחשוב, זה שאני מבינה, שמה שקורה לי בחיים זה שיקוף ישיר של מה שקורה בתוכי, בעולם הרגשי שלי ולכן, גם כשאני רבה עם מישהי בחנות הגלידה, אני יכולה לכעוס עליה עד מחר אבל גם להתבונן בעצמי, בהתנהגות שלי, בסיבה לזה שהתנהגתי בצורה כזו, לפגוש את הכאב שיש בי שהוטרג על ידי פעולה חיצונית והפעיל אצלי התנהגות לא רציונלית, שפויה או נעימה.
השלב הראשון בעיניי הוא להבין שאני חייבת להתחיל להתבונן בעצמי יותר, להיכנס פנימה ולמצוא את מקור הסבל שלי בתוכי, ולא בעולם שמחוצה לי. זה נכון לגבי כל התחומים בחיים - כשבאמת אוהב את עצמי, אוכל למצוא מישהו שיאהב אותי, כשאאמין בעצמי, אצליח במה שאני עושה וכך הלאה. אז אחרי שהבנתי שאני צריכה להתחיל להתבונן, איך עושים את זה? מתחילים בנשימה, לוקחים נשימה גדולה פנימה מהאף והחוצה מהפה ומרכזים את כל תשומת הלב על הנשימה, התחושה בנשימה בגוף והתחושות השונות שעולות בנו, פיזית ורגשית.
אחרי שקצת הרגעתי את הגוף, אני יכולה לדמיין את עצמי ילדה ולנהל איתה שיח - ״מה שלומך? למה באמת התעצבנת עכשיו? מה זה מזכיר לך מהעבר? על איזה כאב זה יושב הפעם?״ ואתם תופתעו לגלות, שעם מספיק אהבה וחמלה לעצמינו ולילד שתבתוכנו, הוא עונה בצורה בהירה וברורה ומכוון אותנו אל עבר מקור הכאב, הכאב התהומי שאנחנו סוחבים מהילדות ושעיצב את מי שאנחנו היום. ״אה, שוב הרגשתי שלא רואים אותי, שלא מכבים אותי....זה כמו בילדות כשאבא שלי לא כיבד אותי.״ להבין שההתנהגות שלנו לא פשוט קורית אלא הינה תגובה מיידית ואוטומטית לסביבה שלנו והדרך בה אנחנו מגיבים אכן מושפעות מהקוד הבסיסי שמכתיב את יסודות התוכנה של מי שאנחנו.
מתי אבל להתבונן? כל הזמן? מידי פעם? כל יום? אני בעיקר עושה את זה כשאני שמה לב לכך שהתנהגתי בצורה לא רציונלית או שפויה, בדרך שלא מתאימה למי שאני או לאיך שאני מרגישה. אם משהו משתבש מולי בעולם החיצוני, והתגובה שלי לא אוהבת ומקבלת, סבלנית וחומלת.... אז אני יודעת שזה הזמן רגע להיכנס פנימה ולהבין יותר טוב את עצמי. לא יום אחרי, לא שעה אחרי, ממש באותו הרגע שהדבר קורה אני עוצמת את העיניים, נושמת ונכנסת. הבעיה היא, שאנחנו לא מספיק בנוכחות ביום יום כדי להזכיר לעצמינו לנשום ולהיכנס פנימה ובשביל זה, מאוד חשוב לתרל מדיטציה כל יום.
זה יכול להיות 10 נשימות 3 פעמים ביום, זה יכול להיות דמיון מודרך של עשר דקות בבוקר או שיעור יוגה, אבל אנחנו רוצים כל יום לאמן מחדש את המיינד שלנו להיות בשקט, את הגוף שלנו לנשום ואת הלב שלנו להרגיש... להרגיש כאב, שמחה או עצב, לא משנה מה העיקר להרגיש ולא להתעלם או להדחיק, כמו שאנחנו רגילים.
אני מלדמת אנשים במפגשים אישיים לנשום, להירגע, להיות יותר בנוכחות ופחות במיינד, ביום יום וגם במצבים אינטימיים כאלה או אחרים. אני בעיקר מלמדת אנשים להתבונן, בעצמם ובדרך בה הם פועלים בעולם כדי שהם יוכלו לפעול קצת פחות ממקום של כעס וקצת יותר ממקום של אהבה לעצמם קודם כל ואז גם לאחר. אני חושבת שזה משהו שצריך ללמד ילדים קטנים כבר מהגן, אבל עד שיעשו את זה, אני מלמדת את ההורים, האבות ואימהות שכבר יש להם ילדים או שיהיו להם בעתיד. אני מלמדת אותם להיות נוכחים, של ביטחון ואחריות ולא ממקום מפוחד של קורבן שמסיר מעצמו אחריות לחלוטין.
לנשום זה מילת המפתח, נוכחות זו הדרך, התבוננות זו התרופה ואהבה זו הגאולה.
אבל זו רק דעתי הצנועה כמובן.