שכבתי איתם אבל בעצם חיפשתי אבא

אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה בלהגיד שאני לא כותבת אותו כדי להאשים אף אחד. החיים שהיו לי היו מבורכים בדברים טובים, השגחה עליונה והמון ניסים ועליהם אני מודה לאלוהים כל יום.


הגעתי לעולם הזה להורים נכים רגשית. לא הרגשתי אהבה כשגדלתי. לא קיבלתי חיבוקים או נשיקות, לא אמרו לי שאוהבים אותי, לא דיברו איתי כשהייתי ילדה רעה ולא הסבירו לי למה צועקים עליי או מרביצים לי. חוויתי התעללות רגשית קשה מצד אבא שלי כבר מגיל צעיר. אימא שלי תמיד תירצה אותו ואמרה שהוא אבא ממש טוב לתינוקות, אבל ברגע שהם מתחילים לדבר, נגמרת לו הסבלנות.


החוסר בדמויות הוריות אוהבות ותומכות ליווה אותי כל החיים. למזלי, הייתי מאז ומעולם ילדה פיקחית, נשמה זקנה שחייתה בתוך ילדה קטנה ותמיד היו לי שיחות עם אלוהים, תמיד היה לי שיח פנימי בריא ומודע ויחד עם האינטליגניציה הגבוהה שבאתי איתה לעולם, שרדתי ולא רק זה, אפילו פרחתי! אני מאמינה שבזכות כל החוסרים שהיו לי בילדות, הגעתי לעשות את מה שאני עושה היום, שזה לעזור לאנשים אחרים להתמודד עם שיט דומה, וכל הודעת ״תודה״ שאני מקבלת מרגשת אותי עד דמעות.







לאחרונה אני עוסקת עם עצמי בכל מה שקשור לזוגיות ומערכות יחסים מול גברים, ואני רואה דפוסים רבים שחוזרים אצלי, שיושבים על כאב עמוק עוד מהעשור הראשון לחיי. אני בעיקר רואה את הכמיהה העמוקה שיש בי לדמות אב, מישהו שילמד אותי כי הוא אוהב אותי, כי איכפת לו ממני וכי הוא מאמין בי ורוצה לעזור לי להתקדם בחיים. גבר שייראה אותי, שיבין את האור הגדול שבי, מישהו שיתמוך וידריך. אני מבינה את זה היום, אבל במהלך החיים לא באמת הבנתי את הכמיהה , לא הערכתי את החוסר הגדול שהאבא הנעלם שלי השאיר אצלי בלב ופעלתי מתוך הכאב.


אני מסתכלת אחורה על העבר הרומנטי שלי, ואני רואה שבין השורות, תמיד חיפשתי גבר שגדול ממני, שמבין משהו בחיים האלה, שיתמוך בי וירצה להיות דמות אב בחיים שלי. זו גם הסיבה שרוב מערכות היחסים שלי קרסו, זו הייתה דרישה או ציפייה לא ריאלית להפיל על גבר שהוא לא באמת אבא שלי אבל זה בכל זאת קרה, שוב ושוב.