אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אני לא אותו הבן אדם שהייתי לפני שלוש שנים, אבל עברתי כל כך הרבה שינויים בדרך לכאן, שאני לא באמת יכולה לחזור אחורה ולמנות אותם אחד אחד. זה תהליך מתמשך שעברתי, של מות נטלי הישנה והיוולדה של נוטלה, נטלי הילדה הקטנה והחמודה שיש לה אימא גדולה וחזקה שתוכמת בה ומאפשרת לה מידי פעם גם להיות מאהבת קוסמית של העולם ואבא שאוהב אותי תמיד, לא משנה מה. אני יודעת, זה נשמע מוזר, רוחניקי וקצת לא שפוי אבל האמת היא, שכבר לא באמת איכפת לי איך זה נשמע. זה מה שזה ולי רק נותר לספר על זה לכם.
נולדתי לשני הורים צעירים מאוד שלא ידעו לאהוב, בלשון המעטה. זה לא אשמתם, אני לא כועסת או שונאת אותם אבל העובדה היא, שלא חוויתי בילדות אהבה, תמיכה, לא ראו אותי, לא הכירו אותי, לא רצו להכיר אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי מן תחושה כזו שאני מפריעה, שאני תמיד תקועה ולא שייכת והיום אני יודעת להגיד שזה בגלל שההורים שלי, לא באמת רצו אותי, הייתי טעות והאנרגיה שלהם כלפי הסיפור הזה גרם לי כל הזמן להרגיש שאני כמו עצם שתקועה להם בגרון.
למזלי, הייתי לדה מאוד פיקחית, חכמה, בוגרת ומודעת ולימדתי את עצמי כל מה שהייתי צריכה לדעת על החיים , הרי הם לא התכוונו ללמד אותי דבר. לימדתי את עצמי לאכול בצורה מודעת, לדאוג לגוף שלי, למצב הרוח הטוב שלי, למדתי לדאוג לעצמי כלכלית, רגשית, נפשית ופיזית ומאז שעזבתי את הבית בגיל 16 אני מסתדרת מצוין, בערך. הבעיה הייתה שעם כל העצמאות והחופש שיצרתי לעצמי, הכאב היה זה שניהל את כל המהלכים בחיי. למדתי להיות מניפולטיבית, להוצאי מאנשים בדיוק את מה שאני רוצה מתי ואיך שאני רוצה, למדתי איך לסמוך על גברים לתמיכה כלכלית ובגדול, איך להסתדר לבד בעולם. אבל לא באמת הסתדרתי, שרדתי, ובקושי רב.
אף פעם לא מצאתי את עצמי ברחוב אבל אף פעם לא היה לי שפע, תמיד היה חסר לי כסף, משפחה, אהבה, תמיכה..... אבל בגלל שאף פעם לא היה לי אותם, לא ידעתי שהם בכלל חסרים. כך, הגעתי למצב שהייתי בת 30, רווקה בתל אביב אחרי 5 שנים של עבודה בחיי הלילה, המון אלכוהול וזיונים מיותרים, ועדיין לא מצאתי טעם לחיים. לא הבנתי למה באתי לכאן, מה אני אמורה לעשות, מי אני אמורה להיות ולמה. אפשר לומר שהייתי אבודה. כל החיים הסתדרתי לבד, אבל המצב ההישרדותי גבה מחיר על האושר הפנימי שלי, על הגוף שלי ועל השמחה שלי. הייתי ממורמרת, עצבנית וכועסת..... על כולם, על העולם, על החיים ובעיקר, על אלוהים.
בכלל, כשהייתי קטנה הייתי מדברת המון עם אלוהים, שואלת אותו למה הוא הביא אותי למשפחה הזו, לסיטואציה הזו, וכשלא קיבלתי תשובות , התחלתי לשנוא את אלוהים לכעוס עליו ובסופו של דבר, הפסקתי להאמין בו לחלוטין, הרי איך יכול להיות שיש אלוהים והוא אוהב אותי אבל שם אותי במשפחה הזו?! לא מצאתי הגיון, אז לא יכולת להמשיך להאמין, למרות שזה תמיד בא לי בצורה מאוד טבעית. מהרגע שהפסקתי לדבר איתו, התחלתי לכעוס יותר ויותר על העולם הזה והכעס רק הלך והתעצם עד שהגעתי למצב שכבר כמעט ולא יכלתי להמשיך לתפקד.
בגיל 30, בריאה כביכול, הבטן שלי כאבה כל הזמן, לא משנה מה אכלתי או מה עשיתי, היו לי מיגרנות קשות כל יומיים וחצי, מחזור שלא יכולתי לשאת את הכאב אז עמעמתי עם גלולות, הגב שלי כאב, הצוואר שלי כאב, עבדתי בעבודה ששאנתי בשביל גרוש וחצי, הייתי לבד, בודדה ודיי אומללה ולא ראיתי את האור שבקצה המנהרה. מישהו מעוניין? רווקה בת 30 במצב לא מזהיר למכירה.
טוב, היו מעוניינים אבל תמיד אותו הגבר, בגוף אחר, תמיד הגברים הפצועים שמתייחסים אליי לא יפה כי הם בעצמם כאובים וכועסים. תמיד נפגעתי מהם, תמיד נעלבתי, תמיד חוויתי מהם היעדר אהבה אבל משום מה, המשכתי לצאת איתם שוב ושוב, עוד גרסה של אותו הגבר, של אבא שלי שידע לאהוב אותי כשנוח לו ולשנוא אותי כשנוח לו. אותו הדפוס שחזר בחיי שוב ושוב.
אז כן, החלטתי שזהו! אני לא יכולה להמשיך ככה, זה או לקחת את חיי או להפוך אותפם לטובה, ובגלל שמעולם לא היה לי באמת אומץ לסיים את החיים שלי, החלטתי שאני חייבת שינוי. לא ידעתי מאיפה זה יבוא, וכשזה בא זה בהחלט בא ממקום לא צפוי . בתכלס, השינוי קרה, מהשנייה שהחלטתי שהחיים שלי מספיק חשובים כדי להתאמץ ולשנות אותם לטובה. נזכרתי בכל המתנות שיש לי לתת לעולם, ברצון הגדול שלי לעזור לאחרים , להדריך אנשים בחיים. הבנתי שכל הרצון שלי לעזור, יושב על זה שלי לא עזרו מעולם, והתחלתי להבין איך כל הצרות של חיי, למעשה הובילו אותי בדיוק למקום שבו אני צריכה להיות.
טיפלתי בעצמי, עשיתי את העבודה, צללתי לעמקי נשמתי וחזרה והתחלתי במקביל לעזור לאנשים שרוצים לעבור בדרך המדהימה וקשה הזו גם. פגשתי מורים מדהימים, חוויתי חוויות מטורפות, התחברתי לילדה הפנימית שבתוכי וריפאתי הרבה מהפצעים הרגשיים שסחבתי במשך השנים. הגוף שלי נרפא ובמצב שיא, בחיים לא הייתי כוסית כמו היום, אני מרגישה טוב, נראית טוב, ובכללי חיה כיום בתוך ענן גדול ולבן של אושר, שמחה, אהבה וכיף.
העבודה העצמית של ההתבוננות לא פשוטה, מאוד כואבת ולרוב לא נעימה בכלל, אבל היא שווה את זה כי הוא עוזרת לראות, איך החוויות הקשות של חיי למעשה היו שיעורים שהייתי לעבור, כדי לעשות את מה שבאתי בחיים לעשות. ברגע שראיתי את זה יותר ויותר, גם התחלתי שוב לשמוע את קולו של אלוהים, בעיקר במדיטציה וברגעי השקט. הוא מזכיר לי שהוא לעולם לא באמת עזב אותי, הוא פשוט היה צריך להשאיר אותי קצת זמן לבד כדי שאלמד, אתרחב, אתפתח ואבין את כל מה שהייתי צריכה להבין והנה, הוא תמיד איתי ותמיד היה, תמיד שמר עליי, דאג לי, כמו השגחה עליונה שתמיד דאג לכך שהדברים יסתדרו לטובה. אני אולי נשמעת כמו משוגעת, אבל אם ה״נורמלי״ הוא מה שאני רואה היום בעיתונים ובטלוויזיה, אני מעדיפה להיות משוגעת.
ככל שצללתי יותר פנימה, לילדות שלי, ככל שהתמודדתי עם הכאבים והשלדים שנעלתי במרתף, כך התחלתי להרגיש יותר קלילה, שמחה, יותר ילדה, תמימה ואוהבת. ככל שצללתי יותר פנימה, ניקיתי יותר ויותר כאב, ופיניתי מקום לאהבה, לאלוהים, לחיבור עמוק לנשמה שלי, לאינטואיציה , למי שאני באמת וכך, גם ראיתי יותר ויותר מה באתי לעשות פה, איך אני יכולה בתורי לעזור לאחרים להיות קצת יותר מאושרים, קצת יותר מסופקים, להרגיש קצת יותר אהובים, שייכים ורצויים כי בסופו של דבר, עם כל הסיפור המסובך הזה שקוראים לו החיים, כולנו רוצים להרגיש אהובים.
העבודה שהכי תרמה לדרך שלי בסופו של דבר, הייתה שיעורי היוגה בעירום שהתחלתי לפני שנה וחצי אצל המורה המופלא והקסום ביותר בעולם (לדעתי), נימו סאן. אחרי שנים של חקירת התודעה ומדיטציה, הרגשתי שיש לי את כל הידע התודעתי-רוחני, אבל שלא משנה כמה הבנתי וידעתי, לא הצלחתי לחיות את מה שידעתי, לא הצלחתי להוריד את הידע לתוך הגוף והחיים שלי, הכל נשאר בתאוריה בלי יכולת להשתמש בידע באופן פרקטי ומעשי. התרגול אצל נימו עזרו לי להוריד את הידע התודעתי שרכשתי לתוך החיים והגוף שלי ולאט לאט, נפתח לי יותר ויותר הלב, כל שיעור עוד קצת.
החשיפה של הגוף שלי בשיעורים, היה רק ייצוג חיצוני לחשיפה האמיתית שעברתי שם בשיעורים ובעבודה עם נימו, חשיפה של הכאבים, הדמויות, השקרים והסיפורים הרבים שחייתי בתוכם, התפשטות של הגוף שהובילה להתפשטות של הנשמה שלי. העבודה עם העירום היא פצלוח מטורף של התודעה, היא לא מאפשרת מקום להתחבא מאחורי הסיפורים המוכרים שאנחנו מספרים לעצמינו, מודבר עבורי, בחשיפה אישית, רגשית ורוחנית שלא יכולתי לעבור באף דרך אחרת. מדובר בדרך של אמת, כנות ואותנטיות, אין מקום לבולשיט, אין מקום לסיפורים משעממים, ללופים רגשיים, רק לאמת, גם כשהיא כואבת.
מבחינתי העבודה עם העירום ונמסטוסיק היו השלב האחרון בדרך ארוכה, הם המקום בו הטמעתי את כל הידע שלי בתוך הגוף, והתחלתי לחיות את מה שכל החיים רק קראתי בספרים.
אני עובדת עם גברים נשים בסשנים אישיים על כל בעיה או עניין שצץ בחיים, מחוסר סיפוק ממקום העבודה, דימוי גוף ועד לחסימות רגשיות הקשורות למיניות.
במפגש אני מנהלת שיחה סביב הנושא הבעייתי, מלמדת מידע חדש על אנרגיות ותודעה בכלל ומדריכה לעשות בבית תרגילים תודעתיים לפתיחת הצ׳אקרות, חיבור מחדש ללב וטכניקות לפתיחת התודעה והפחתת המחשבות הטורדניות. כמו כן, נמצא יחד את מקור הבעיה ונרפא אותה כדי שהיא לא תחזור שוב.