זה יישמע אולי מצחיק, אבל לפני יותר מחמש שנים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי ולפרסם אותו ברחבי הרשת, הייתי מישהי אחרת לחלוטין ממי שאני היום. התחלתי לכתוב כאישה צעירה, בת 26 אולי 27, רווקה תל אביבית עם לב ענק אך שבור לרסיסים. ברמנית שחייה את חיי הלילה דרך מתן שירות לאחרים, חסרת כיוון, מדוכאת, חרדתית, סובלת ממיגרנות קשות, כאבי בטן מתמשכים וכאבי גב מעיקים ביותר. לא היה לי טעם לחיים ועד שגיליתי את כל תחום הכתיבה. היא הצילה אותי במובן מסוים, כי בזכותה חשפתי לראשונה חלק ממני שמעולם לא הראיתי לאחרים ובזכותה לראשונה, קיבלתי המון אהבה. אמנם מאנשים שלא הכרתי או פגשתי מימיי, אבל בכל זאת, קיבלתי המון אהבה למשך תקופה ארוכה. כילדה שגדלה בצמאון מתמיד לאהבה, בלעתי את זה הרבה פעמים, בלי לחשוב פעמיים.
הכתיבה גם שימשה לי מראה לעצמי, ראיתי שכל מה שאני כותבת לעולם, הוא השתקפות ישירה של מה שקורה בתוכי. אם הייתי בתקופה מבאסת, הייתי כותבת בלוגים יותר כועסים ומאשימים, אם הייתי בתקופה טובה, הייתי כותבת בלוגים אופטימיים חיוביים. בהתחלה לא נתתי לזה יותר מידי תשומת לב אבל עם הזמן הבנתי שהכתיבה שלי, היא מראה למה שקורה בתוכי, לדברים העמוקים שאני בדרך כלל לא מדברת או מתמודדת איתם וכך, התחלתי את הצלילה שלי לפנימה לתוך מעמקי נשמתי רק כדי ללמוד לאהוב את עצמי מחדש. לבנות מחדש את כל מה שהמבוגרים שברו לי במהלך ילדותי, לאחות את כל הפצעים הפתוחים שנוצרו מתוך חוסר הבנה.
לאורך השנים עברתי עליות וירידות וכך, גם הכתיבה שלי השתנתה, כמו רולרקוסטר שלא נגמר. זה תמיד תלוי אם זו תקופה שאני אוהבת את עצמי, או תקופה שאני אוהבת את עצמי קצת פחות ועסוקה בלחפש אהבה מבחוץ, מישהו שיאשר אותי ויגיד לי שאני בסדר. אני לפעמים כותבת דברים שבאים מתוך האמת שלי הפנימית שלי, ולפעמים אני כותבת על מה שאני חושבת שאנשים רוצים לקרוא. לא משנה כמה שאני מנסה להיות אותנטית עם עצמי ולכתוב רק את האמת שלי, גם אני נופלת עם טקסטים פרובוקטיביים שמביאים המון קוראים, אבל איתם גם הרבה צרות אחרות, שאני לא בהכרח רוצה בחיים שלי.
הפרובוקציה, זה כלי שאני משתמשת בו רוב חיי הבוגרים, בצורה כזו או אחרת מסיבות שונות וביניהם להרגיש שייכת, להשתייך ולהרגיש נאהבת. אני הולכת עם חשוף ברחוב ומתפלאה שגברים בוהים בי, אני כותבת על סקס ומתפלאה שגברים מציקים לי עם הודעות מיניות מטרידות ואז גם עושה מזה ביג דיל. ולמרות שזה באמת לא לעניין ושגברים צריכים להתגבר וללמוד להתחבר חזרה לרגשות שלהם כי מה שקורה היום זה some fucked up shit, אני מבינה עמוק בפנים שאני זו שמושכת אליי את כל האש הזה. פשוט עד לא מזמן, חשבתי שזו הדרך הכי טובה בשבילי לקבל אהבה ואישור מאחרים.
אבל האמת היא, שאני עייפה מכל הפרובוקציות, זה מרגיש כאילו כבר לא מי שאני ובכל זאת אני נאחזת בזה בציפורניים, כי זה השריד האחרון של מי שהייתי פעם. ילדה עצובה וכועסת שעושה הכל כדי שיאהבו אותה ויתייחסו אליה. למזלי, עברתי בשנתיים האחרונות מסע מטורף ששינה לי את החיים ומעבר לזה, זה שינה את מי שאני ולא, זו ממש לא בחורה חולת מין שרק רוצה לדבר על אורגזמות ובולבולים כל היום. זו אפילו לא מישהי שמתעניינת יתר על המידה בתחום המיניות.
היום, אני דווקא אישה אוהבת, אמיצה, דעתנית וחכמה שלא מתביישת להגיד את הדעה שלה בקול רם. מישהי, שאולי לא קיבלה את האהבה שהיא הייתה צריכה כילדה, כמו רובינו, אבל שלומדת לאט לאט לאהוב את עצמה, עם כל מה שזה, לטוב ולרע. אני חיה את החיים שאני רוצה לחיות, עושה את מה שאני אוהבת לעשות, אני עובדת עם מגוון נשים מכל הארץ שרוצות ללמוד להתחבר לעצמן (גם במיניות) ובעיקר ללמוד איך לחיות חיים של אהבה עצמית ושמחה מתמדת. אני ממשת את הפוטנציאל האישי שלי מידי יום ומחפשת כל הזמן איך לממש אותו עוד, ממקום של אהבה וקבלה עצמית. אני מנסה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי ועושה את העבודה הטובה ביותר בללמד נשים אחרות, להיות הגרסה הכי טובה של עצמן מתוך מקום אמיתי וכנה ורצון עז לעזור לאנשים אחרים להבין את מה שאני כבר הבנתי.
אז לא, אני לא סקסולוגית, יועצת סקס, סרוגייט, אני לא מטפלת טנטרית, אני לא מספר חינם שאפשר להתקשר אליה ולשאול אותה שאלות על סקס. אני כן עוזרת לאנשים להתקרב לעצמם, לאהוב את עצמם, לחוות את כל הפוטנציאל המיני שלהם, אני מלמדת מדיטציה, נוכחות ברגע, אני מלמדת לנשום, איך לעבוד עם מחשבות מטרידות ואובססיביות, אני מדריכה אנשים לחיות את החיים הכי מאושרים שהם יכולים לחיות ולהטמיע את עקרון העונג כערך עליון אצלם בחיים, אני מלמדת אנשים להעריך את עצמם, להיות מי שהם בכל רגע ורגע נתון ולא משנה מי שם לידם. אני רוצה להאמין שאני מעצימה אנשים אבל גם זו סיסמא לעוסה. אני חושבת שבסופו של דבר, אני עוזרת לאנשים לחזור הביתה, לעצמם.