הפסקתי לאחרונה לכתוב וזה מוזר, כי לכתוב זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות כמעט בעולם. אני גם יודעת למה הפסקתי וקצת התביישתי לדבר על זה.... עד עכשיו. עם כל העבודה הרגשית שאני עושה בשלוש שנים האחרונות, הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי, מה מניע אותי לפעולה, למה אני עושה דברים מסוימים, למה אני מתנהגת בצורה מסוימת ועם כל הבנה כזו השתחרר המון כאב ולאחריו, הגיע שינוי. כאילו בכל פעם שהבנתי משהו על עצמי, נטלי הישנה מתה עוד קצת ונטלי החדשה התחילה להיווצר.
עם הכתיבה היה לי משבר אמיתי.
הבנתי שבעשור האחרון, כתבתי בעיקר כדי לקבל מאנשים אחרים תשומת לב, יחס, אהבה. כל הזמן הייתי במירוץ מתמיד לנסות להוכיח את עצמי בפני העולם, להוכיח שאני כן שווה, שאני כן חשובה, שאני כן ראויה לאהבה. למה הייתי צריכה להוכיח את כל הדברים האלה, ולמי? הצורך הגיע מהמקום הכואב שבתוכי, המקו שתמיד הרגשתי לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק ראויה, לא מספיק מעניינת. את התחושה הכי בסיסית שהייתי אמורה להרגיש מההורים שלי, שאני חשובה למישהו בעולם, לא חוויתי. במקום זה, תמיד הרגשתי שאני מפריעה להם, מציקה להם, לא נוחה להם וזה כמובן גרם לי להרגיש לא חשובה בהתאם.
אני מבינה שאין הורים מושלמים, כי כל הורה הוא גם בן אדם, ואני מבינה שהצפייה שיאהבו אותי ללא תנאי הוא פשוט לא ריאלי ולכן, אני גם לא כועסת על אף אחד. אני גם אבל רואה את הכאב שנוצר אצלי מילדות והלך וגדל במשך השנים. הכאב הזה שלא רואים אותי באמת, שלא מבינים אותי וכמובן, שלא אוהבים אותי. לקחתי את הכלי הכי חזק שהיה לי, הכתיבה, והשתשמשתי בו כדי להרכגיש את האהבה שהייתה חסרה לי מבחוץ. כל פעם שהחמיאו לי, כל פעם שהטקסטים שלי הצליחו בענק, הרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי, קצת יותר אהובה, קצת יותר ״בסדר״.
אבל זה היה מפוברק, לא אמיתי, זה לא החזיק להרבה זמן, לכן כל שבוע נאלצתי לעבור את אותו הרולרקוסטר מחדש - לכתוב משהו, לפרסם, לקוות שיאהבו ויקראו, ליהנות מהמחאות או להתבאס מזה שאף אחד לא התלהב מהטקסט שלי ושוב, לכתוב עוד משהו, לפרסם עוד משהו......זה לא נגמר.
זה מזכיר לי היום את הנחש שבולע את הזנב שלו עצמו, האורובורוס.
אין לזה סוף כי זה לא אמיתי, זה רק סיפור שהרצתי לעצמי בראש ושיצר אצלי סוג של תחושה טובה, זמנית ולא עמוקה. הסיפור היה כזה; ככל שאכתוב בצורה יותר טובה ומעניינת, יותר אנשים יקראו אותי, יחמיאו לי ובעצם, כך אני אחווה יותר ויותר אהבה ואם אני ארגיש את כל האהבה הזו, אולי אולי אולי בסוף אני גם אצליח איכשהו לאהוב את עצמי, להאמין להם שהם באמת אוהבים אותי, שאני באמת אהובה וראויה לאהבה.
זה דפוס שחזר אצלי מהילדות, עכשיו זה בכתחיבה, פעם זה היה בסקס מול גברים ולפני כן זה היה בכל דבר שעשיתי, תמיד הייתי חייבת להיות הכי טובה, הכי מוצלחת, הכי מעניינת, הכי מופרעת וזה הגיוני, כי אני הילדה הבכורה ותמיד גם במשפחה, הייתי״הכי״. הייתי הכי גדולה, הכי חכמה, הכי יפה, הכי מוצלחת, היחידה שסיימה 21 יחידותצ בגרות, תואר ראשון באוניברסיטה, הראשונה שהייתה בזוגיות רצינית לאורך זמן וזה רק במשפחה שלי. בעגלות שעבדתי הייתי המוכרת הכי טובה, במשרד בלונדון הייתי העובדת הכי טובה וחרוצה, בלימודים הייתי המפיקה הכי טובה..... כל הזמן רצה סביב הזנב של עצמי, כדי להיות ״הכי״ בלי לראות או להבין שאני באמת, רק רוצה להרגיש שרואים אותי ושאוהבים אותי.
ילדה מסכנה, עצובה ובודדה ששכנעה את עצמה בגיל מאוד צעיר, שאם היא תהיה תמיד ״הכי״, היא תשרוד, היא תהיה בסדר.
אני עושה כל כך הרבה עבודה עם הילדה הפנימית שבי, אני יושבת איתה כל בוקר ומדברת איתה, ומסבירה לה בכל פעם מחדש שהיא לא צריכה להיות הכי בשום דבר כדי לקבל אהבה, היא רק צריכה להיות היא. בהתחלה, היא לא האמינה לי, אז לאט לאט הורדתי את הדברים בחיים שהרגשתי שהייתי צריכה להיות בהם ״הכי טובה״. הפסקתי את הסטאז' בגומא כי ראיתי שגם שם בקבוצה אני מנסה להיות המאמנת הכי טובה, הפסקתי לכתוב ב-ynet כי לא האמנתי בערכים של העורכת הראשית אבל בכל זאת זרמתי איתה כל השנים האלה כדי להיות הבלוגרית הכי מוצלחת שכותבת את הכתבות הכי מוצלחות באתר אינטרנט הכי מוצלח הפסקתי כמעט לגמרי לכתוב במה וזה! כי גם שם, הייתי תמיד הבלוגרית הכי טובה עם הכי הרבה כניסות. הפסקתי לכתוב כמעט לגמרי פוסטים בפייסבוק לתקופה, ביוגה הורדתי ראש ובמקום להיות הכי כוסית, הייתי תקופה הכי שקטה ומופמנת.
לתקופה, לא הייתי ״הכי״ בשום דבר. הייתי רק נטלי הקטנה והמתוקה ונאלצתי להבין מחדש מי אני. כל חיי הסתמכתי על זה שאני ״הכי״ במשהו ולפי זה הערכתי את עצמי מול אחרים ופתאום, לא הייתי הכי טובה בשום דבר, לא חיפשתי להיות הכי טובה, לא התחרתי באף אחד או נלחמתי על המקום הראשון. שחררתי, אפשר להגיד שוויתרתי אבל לא וויתרתי על החיים, אלא על הצורך להוכיח את עצמי כל הזמן. להוכיח שאני שווה, שמגיע לי מקום. לימדתי את עצמי ואת הילדה שבתוכי, לאט לאט, שהיא מספיק טובה בדיוק כמו שהיא, ושהיא לא צריכה להשוות את עצמה לאף אחד או להוכיח את עצמה בפני אף אחד. הדבר היחיד שחשוב, זה איך היא מרגישה עם עצמה, אם טוב לה או לא, אם כיף לה או לא, וגם אם היא תהיה הכי פחות טובה מכולם, זה בסדר, כל עוד היא תהיה אוטנתית עם עצמה.
זה היה מסע לא פשוט עבורי בכלל, נאלצתי להוריד את האגו שלי לרצפה, ולהתנהל בצורה הפוכה לגמרי ממה שהייתי רגילה כל החיים, אבל זה שינה אותי ואת החיים שלי בצורה שאני אפילו לא יכולה לתאר, זה שחרר אותי מהלחץ, מהציפיות, מהדרישות שלי מעצמי ושל אחרים מעצמי, זה אפשר לי ליהנות יותר מהחיים, להירגע, לשים לב לדברים הקטנים ולראות אנשים אחרים בצורה טובה יותר. זה אפשר לי להיות מטפלת טובה יותר, אחות טובה יותר, חברה טובה יותר, מאהבת טובה יותר ובגדול, בן אדם טוב ומאושר יותר.
היום אני כותבת בשביל הכיף, כי יש לי משהו להגיד וכי אני אוהבת לכתוב ובכל זאת, היה לי קשה לכתוב את הבלוג הזה. לשבת ולכתוב פתאום נראה לי מוזר, אני עפה בסרטונים ומצליחה להעביר את המסרים שלי כמו שצריך אבל קיבלתי הרבה מסרים מהיקום לאחרונה שאני דווקא כן צריכה לחזור לכתוב. הכתיבה היא מדיום קסום ומופלא בו אני יכולה ללכת לאיבוד בתוך טקסטים אינסופיים של אהבה וכאב, המקום בו אני יכולה להרגיש, לבטא את המקומות הכי עמוקים שבי וזה גם המקום שבו הטקסטים שלי פתוחים לפרשנות שלכם. אני מקווה, שכל טקסט שייצא ממני מהיום ואילך יהווה בעיקר השראה לאחרים. לא איכפת לי כמה לייקים אני אקבל או איפה יפרסמו את הטקסטים אבל כן חשוב לי שהם יגיעו לאנשים הנכונים, ובשביל זה.... אני ביעקר סומכת על טעטע.
נטלי היא הילרית, מאמנת אישית ומטפלת רגשית ואנרגטית ואני עוזרת לאנשים למצוא את החסימות הרגשיות שעוצרות אותם מלהגשים את מלוא הפוטנציאל שלהם במטה ובחיים בכלל. היא עוזרת לאנשים להכיר את עצמם מחדש, להתחבר לילדים הפנימיים שבתוכנו, להתחבר לגוף, לנשימה, לכאן ועכשיו ולהיות יותר נוכחים ומודעים בדברים שהם עושים בחיים.