כשהייתי בת 19, עזבתי את הארץ וטסתי לעבוד בעגלות בארצות הברית. הייתי מרוששת אחרי שבזבזתי אלפי שקלים בחודש על בגדים ואלכוהול ונסעתי לעשות את הכריסטמס באמריקה, בתקווה לעשות הרבה כסף ולכסות את החובות שלי, כמה שיותר מהר. לא סיפרתי לאף אחד שאני נוסעת, לא היה לי ממש למי לספר, ההורים שלי לא היו ממש בתמונה ורוב החברות שלי כבר היו בצבא. אני לא התגייסתי, שחררו אותי כי הייתי בעייתית, בקושי שרדתי את התיכון והסיבה היחידה שיש לי תעודת בגרות היא המחנכת שלי שהייתה מעירה אותי לבגרויות. כל המורים שנאו אותי וממש לא היה בא לי להעביר את האנריגה הזו לצבא ההגנה לישראל, לטובתם.
אז טסתי, לבד, לאנשים שאני לא מכירה, למדינה שאני לא מכירה, לעבודה שלא ידעתי עליה דבר, בלי הכנה מוקדמת. מהיום שהתקשרתי לבחור שהעגלות היו שלו עברו 3 ימים עד שנחתתי בשיקגו. אבל בעיר הרוחות לא ממש הלך לי מבחינת מכירות, אז העבירו אותי לקליבלנד, שם הצלחתי לעשות הרבה יותר כסף ושם, גם הכרתי את הגבר שלימים, יהפוך לגבר שעשה ממני אישה תלותית, קורבנית ונטושה, או שגרם לי לעשות מעצמי כזו אישה.
בהתחלה זה התחיל כקשר קליל של מין ושיחות מעניינות, אבל אחרי הכריסטמס מצאתי את עצמי בבעיה - לא היה לי לאן ללכת. ידעתי, שהדרך היחידה שהם ישאירו אותי איתם, וייקחו אותי לאן שהם נוסעים, היא אם אני אהיה בת הזוג שלו, ולמרות שהוא היה גדול ממני ב-11 שנים, עשיתי הכל כדי שיהיה לו חשוב מספיק לקחת אותי איתם, כולל סקס מתי שהוא רוצה, קלילות דעת, חשיבה שקרית בהתאם לקו המחשבה שלו ולמעשה, ביטלתי את עצמי לחלוטין, רק כדי שהוא יאהב אותי וייקח אותי איתו אחרי הכריסטמס. היה לי כל כך רע, אבל שכנעתי את עצמי שאני עושה את זה כדי שיהיה לי איפה להיות.
תבינו, הייתי צעירה, לבד בארצות הברית, לא הכרתי אף אחד, לא היה לי לאן ללכת, לא הייתה לי חברה להתייעץ איתה, הייתי צעירה ותמימה ונאחזתי בבחור הזה בציפורניים כדי שהוא ידאג לי, ישמור עליי, ייתן לי בית ופרנסה. ביטלתי את מי שאני, כדי להישאר לידו. באיזהשהו שלב הוא הודיע לי שהוא רוצה לצאת עם נשים אחרות ואני, לא יכלתי להגיד שום דבר כי אם לא הייתי מסכימה עם זה, בראש שלי, הוא היה מעיף אותי לאלפי עזאזלים והייתי נשארת לבד ברחוב.
ספגתי ממנו כל כך הרבה אלימות רגשית ומילולית, אבל עדיין, עשיתי הכל כדי שיאהב אותי, כדי שישאיר אותי לצידו. הוא עשה ממני סמרטוט, לא בכוונה אלא כי אני נתתי לו. הראיתי לו שאני אעשה הכל כדי שיישאר איתי, ועדיין בסופו של דבר, הוא עזב אותי.
עד גיל 19, הייתי פלפלית, לא ראיתי גברים ממטר, אפשר לומר שסובבתי אותם על האצבע הקטנה שלי. לא היה גבר שרציתי שלא היה שלי, לא היה בחור שלא הצלחתי להשיג או לגרום לו להתאהב בי, שיחקתי עם בנים והנה, הגיע התור שלי שישחקו בי. מרוב שפחדתי שהוא יזרוק אותי, שכנעתי את עצמי שלמרות הכל, הוא אהבת חיי ואני אוהבת אותו נורא, הייתי חייבת לשכנע את עצמי בדברים האלה, אחרת לא הייתי יכולה לספוג את ההתנהגות שלו כלפיי. לקראת הסוף, הוא כבר היה ממש רע אליי, כנראה כי הוא כבר לא יכל להמשיך להסתובב עם הסמרטוט שנהייתי וגם אז, נאחזתי בו, אפילו יותר חזק, עד שבסוף הוא אמר דיי ואמר לי שאני חייבת לעזוב.
עזבתי אותו בברצלונה ונסעתי לעבוד בלונדון ולמרות שהיה לי מאוג קשה לקבל את העובדה שהוא לא רוצה שאהיה איתו יותר, קיבלתי את התבוסה והכישלון שלי, נכנעתי לתכתיבי החיים שהוא הכתיב לי ועזבתי אותו עם הזנב בין הרגליים. באותה תקופה כבר לא באמת הייתי תלויה בו, אני הרי אירופאית והייתי יכולה להסתדר לבד, אבל מרוב שנכנסתי ללופ של התלותיות הזו, לא ראיתי את הדרך החוצה.
מאז בעצם, אני מתחזקת את אותה ההתנהגות - אני מוצאת גבר, בונה לי סיפור בראש ונתלית עליו כאילו אין מחר או כאילו אין לי משמעות לחיים בלעדיו. אני בונה ארמונות וסיפורים בראש שלי וחיה אותם כאילו הם אמתיים לגמרי, עד שהחיים מגיעים ונותנים לי כאפה רצינית כדי שאתעורר על עצמי. מגיל 20 ועד היום אני יכולה לראות שלקחתי את ההתנהגות הזו איתי, עם כל הבחורים שהייתי איתם, כולל האקס ש״שבר אותי״. כולל עם הבחור האחרון המתוק והמקסים שאני כל כך אוהבת. עשיתי איתו את כל הטעויות האלה, ועוד הרבה ולמרות שמאוחר מידי לתקן את זה, אני תמיד אשמור לו מקום קטן אצלי בלב, למקרה שיום אחד הוא יחליט לתת לי הזדמנות נוספת.
השבוע הבנתי את הסיפור הזה, בעקבות מקרה שקרה לי עם מישהו שאהב אותי מספיק בשביל להראות לי את הלופ שאני נמצאת בו ומתוך כך, ראיתי את הלופ הגדול יותר שחזר על עצמו עם כל הגברים שיצאתי איתם מאז אותו אחד. לפעמים, הסיפור כל כך חזק בראש שלנו שהוא מסתיר לנו את המציאות, לפעמים מרוב שאני בתוך הלופים של עצמי אני שוכחת את עצמי, את הטוב שלי, אני שוכחת לאהוב את עצמי ולהיות אני, לא משנה מה. כי אני רוצה מישהו שירצה להיות איתי ולא מישהו שהכרחתי אותו להיות איתי בעזרת כל מיני תחבולות רגשיות.
אני היום מספיק אוהבת ומעריכה את עצמי בשביל להבין את זה, כנראה שהייתי חייבת לעבור את כל הייסורים האלה כדי להבין את זה. זה מאותם השיעורים שלוקחים כמה שנים ללמוד אבל כשמגיעים להבנה, הוא משנה לך את כל החיים וצורת ההסתכלות.
אני מודה על השיעורים הקשים שהחיים הביאו לי, כי כל שיעור כזה עוזר לי לצמוח ולגדול עוד קצת. כל אדם שפגשתי בחיים שלי היה מורה עבורי, כל חוויה טובה או רעה היה שיעור חשוב, מתוך כל כאב צמח אור גדול, מתוך כל דמעה הגיעה צחוק מתוק ומתוך כל לופ שלילי שהייתי בו בחיים, למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר.
אני היום עובדת עם נשים שרוצות ללמוד לאהוב את עצמן, את הגוף שלהן ואת כל מה שהן, אני מלמדת מדיטציה ומראה דרכים לשנות את הפרספקטיבה שלנו כדי לצאת מהלופים האלה. אם את מזדהה עם הטקסט אל תרגישי רע, זה קורה להרבה מאיתנו ויש דרך החוצה! שלחי לי מייל אם את רוצה לדבר על זה ואל תשכחי שאת מדהימה בדיוק כמו שאת! תתרכזי בעצמך, בטוב שלך ובאושר שלך וכל השאר יסתדר בהתאם, מבטיחה.